אף שחלפו כבר 25 שנים ארוכות מאז החלה סדרת הסרטים “בחורים רעים", וויל סמית ומרטין לורנס, גיבוריה המובהקים, תקועים עדיין במכונית סיור כשוטרי מקוף במיאמי. העובדה שהם לא התקדמו בסולם הדרגות המשטרתי אינה מעידה בהכרח על תאי המוח הלא מפותחים שלהם, אלא דווקא על העובדה שהכיף בעבודה הוא שמדריך את צמד השוטרים האינפנטילי הזה. הם קוליים ששואבים פאן רב מהשיטוט ברחבי עיר החטאים והנופש הדרומית. ומה יותר קולי ממרדף מכוניות, ואיך אפשר לדמיין פאן גדול יתר מאשר קרב יריות בתוך מרכז קניות הומה בעוברים ושבים, כולל ילדים קטנים. כן, בהחלט, סמית ולורנס אוהבים את החיים העולצים האלה.
אבל מה לעשות שיום אחד מתגנבת למוחו (?) של לורנס, השמנמן מבין השניים, המחשבה (?) שעליו להניח לעבודתו, לתלות את המדים ולהחזיר את התג. על פי הבנתו (?) הוא כבר בשל לפנסיה. העובדה שהסרט נפתח בלידת הנכדה שלו רק מדגישה את עול השנים הרובצות לו על הכתפיים.
סמית, לעומתו, אפילו לא מעלה על דעתו (?) לנטוש את מכונית הסיור, וגם לאחר שאיזה פושע מקסיקני מחורר את גופו בחמישה קליעים, הוא עדיין פה; רודף את הגנבים וסוחרי הסמים והרוצחים וכל הכולירות האחרות שניתן למצוא ברחובות מיאמי וחופיה.
כך קורה שמול סמית מלא העזוז מתייצבת משפחת פשע שבסיסה במקסיקו סיטי. אבי המשפחה חוסל לפני שנים בפעולה משטרתית שבה השתתף גם סמית שלנו. אבל האלמנה, כעת הבוסית של חבורת פשע זו, מורה לבן שלה לפתוח במסע נקמות איום כנגד כל מי שנטל חלק בחיסול האב הצדיק. ובמיוחד אמורים הדברים לגבי השוטר וויל סמית.
על פי הוראות ההפעלה של פוליטיקת הזהויות, מאוד לא רצוי שגבר קשיש, לבנבן עור וחסר הבנה מינימלית בגזרת הראפ וההיפ הופ יתיישב מול מקלדת ויחווה דעתו על יצירה כמו “בחורים רעים תמיד", שעוסקת בכל מה שהפוך לו. ובכל זאת, עבודה צריך להשלים, ולכן מצורפת להלן חוות הדעת המשוחדת לגמרי של אחד לא־שחור־ממיאמי.
ובכן, מדובר בסרט מפגר. ואולי זה נעשה בכוונה תחילה. אופן הדיבור של הדמויות המאכלסות את הכאילו־סיפור הוא אטי ונמוך עד כדי חשד שהדבר אינו מקרי. גם התוכן המילולי של הדברים אינו נוסק חלילה לרמה החוצה את נקודת המשכל 50. הסיבה ברורה. למה לבלבל את הפסקול עם הברות ומשפטים מפותלים, אם אפשר לנצל את האמצעי הטכני שאומנות הקולנוע מעמידה לרשות הבמאי כדי להוסיף עוד פיצוצים ועוד קולות רקע של יריות קצובות, ושל מוזיקה גדושת בסים התואמת סוג פעילות כיפית זו.
מעין־מודעות־עצמית זו אכן גררה לפחות מבקר קולנוע אמריקאי נחשב אחד (טוד מקרטי מ"הוליווד ריפורטר") לקשור כתרים למוצר הפיגולים הזה, שעליו לא חתום - סורפרייז סורפרייז - מייקל ביי, מי שרקח לפני שני עשורים את פרקי הסדרה הראשונים. ביצירה החדשה מעורב צמד שמות חדש לגמרי: בילאל פאלה ועאדיל אל־ערבי; שני קומדיאנטים בלגיים, שמוצאם ממרוקו, והם רושמים פה, לא משהו להתהדר בו, את עבודתם ההוליוודית הראשונה.
מרוב שחשוב לבילאל ועאדיל, כמו גם למחברי התסריט בעל הזרימה החופשית (מונח מכובס לדבילי), לשמור היטב על זכויותיהם וכבודם של בני מיעוטים כמו שחורי עור, להט"בים, אמהות חד־הוריות וכיוצ"ב, הם מקפידים להכתים פניהם של כלל המקסיקנים הצצים בסרט ונקטלים כמו יתושים. אבל מי סופר.