ב-1992 נפלה ממשלת שמיר בגלל 3,000 תומכי תנועת התחיה שהחליטו להשתמש בזכות ההצבעה שלהם כדי להביע את הוקרתם לרב לוינגר. הוקרה שהאיש ללא ספק היה זכאי לה. אלא שההצדעה האלקטורלית הובילה לכך שלתנועת התחיה חסרו כמה מאות קולות כדי לצלוח את אחוז החסימה ולקבל שני מנדטים. כתוצאה מכך הצליח השמאל להקים גוש חוסם של 61 מנדטים. ממשלת רבין, שהוקמה בתמיכה מבחוץ של חד"ש, העבירה את הסכמי אוסלו, שהטביעו את ישראל בגלי טרור ויצרו תשתית למדינה עוינת בלב ארץ ישראל.
גם בשתי מערכות הבחירות האחרונות השמאל שמר על כל קול והימין פיזר את עצמו לדעת. כתוצאה ישירה מהפזרנות הנדיבה הזו נולד במקומותינו מנהג חדש: העם בציון מצביע פעם בחציון. בפעם הבאה כדי לחסוך, במקום הודעה לבוחר ינפיקו כרטיסייה.
אי אפשר לומר שהפעם הלקח לא נלמד. רק שהלקח נלמד דווקא בשמאל. אם בספטמבר התאחדו המפלגות המייצגות את המגזר הערבי, הפעם היו אלה פרץ ומרצ שהקדימו תרופה למפלה, השליכו לפח חרמות, גאוות ודעות קדומות - והתאחדו.
למרות המתקפה שלוחת הרסן שבה הימין נתון, הוא מתעקש לא להאמין בסלוגן "חבל על כל טיפה". אלא שהפעם המתפלגים חפים מאשמה. מי שמנסה להפוך את העקוב למישור הם יוצרי העקוב, חסרי הזכות המוסרית להציג את הדרישה מהנפגעים בשם טובת הכלל.
# # #
לא צריך להיות תומך עוצמה יהודית כדי לסלוד מההתנהגות המכוערת של אנשים שמצפים מהם להיות מופת ערכי, גם בהתנהלותם הפוליטית. הפרת חוזה היא עוולה אזרחית אסורה על פי חוק. מרכיביה זהים למה שעולל שר החינוך הקודם לשר החינוך הנוכחי ביום הגשת הרשימות. גם ידו של בנימין נתניהו הייתה שם, אבל הוא לפחות עשה כל שביכולתו למנוע את התקלה הזו, ורק כשכלו כל הקיצין נתן יד לעוולה. לשיטתו, פעל לצמצום הנזק. מה שהיה מיותר מצדו הייתה הקריאה נעדרת הרגישות למחרת היום לעוצמה יהודית לוותר על המרוץ.
מי שבא אל בן גביר כשהוא עמוס בתופינים לחלוקה, טעה בכתובת. את החבורה הזו לא קונים בג'ובים. שררה אינה מדברת אליהם. אבל מסתבר שמתחת לכל שפל יש שפל עמוק יותר. מילא להציע תפקיד שר, מנהל מחלקה בסוכנות, או ג'וב בקרן קיימת; אבל מי שמציע לעוצמה יהודית תפקיד שגריר כנראה נתבלעה עליו דעתו. רק לא מהסיבות שמרגיזות את השמאל.
יש הרבה מדינות שהיו מקדמות באהבה שגריר ברמתו של איתמר בן גביר. אבל מי שמציע לאיש לצאת מהארץ ולארגן קבלות פנים וקוקטיילים בנכר - לא מכיר את הלקוח. מי שנשם את אוויר הגבעות של שומרון ויהודה רואה בשגרירות הגליה לארץ גזירה. עונש ולא פרס.
אני מאמין שאפשר לשכנע את "עוצמה" לעשות את הנדרש למען המחנה הלאומי, אם יתברר להם שהמכשול של אחוז החסימה הוא בלתי עביר. אל הציבור של המפלגה צריך לדבר אידיאולוגיה. את לבם אי אפשר לקנות בנזיד עדשים. אני מאמין שתמורת פינוי חאן אל־אחמר, החלת החוק הישראלי על שטחי C, חזרה לגנים ולכדים והקמת חמישה יישובים בנקודות אסטרטגיות בשומרון - לא רק שהם היו פורשים, אלא גם פועלים לשכנע את בוחריהם להצביע למפלגות הגוש.
אני בספק אם מדובר במחיר שאפשר לשלם. אנשי עוצמה יהודית אולי יסתפקו בפחות מהרשימה לעיל. אבל עדיין, המינימום שלהם יהיה גבוה מהמקסימום שאפשר להבטיח - וגם לקיים.
מה שנותר הוא לפנות לעוצמה יהודית ולבקש מהם לגלות אלטרואיזם מסיבות אידיאולוגיות. אינני רואה גורם פוליטי שיש לו זכות מוסרית לבקש זאת, אבל זה לא אומר שאסור להתפלל לנס שיבוא מבפנים.
מאיר כהנא היה מנהיג לאומי בכל רמ"ח אבריו. התקשורת הפכה אותו לדמון. איש אינו זוכר לו את חסד הליגה להגנה יהודית שלחמה ברחובות ארה"ב נגד אנטישמיות. איש אינו מזכיר את המאבק שיזם והוביל לפתיחת שערי ברית המועצות.
ב־1990 הקים הרב כהנא יישוב לא חוקי בנקודה אסטרטגית ליד קריית ארבע. ראש העיר לוינגר דרש לפנות את היישוב. משה ארנס היה אז שר ביטחון טרי בממשלת שמיר, וזה היה מבחנו הראשון. אני שימשתי יו"ר ועדת העלייה של הכנסת. ארנס ושמיר ביקשו שאשכנע את כהנא להתפנות מרצון. בשיחתנו, כהנא הפתיע אותי. למרות פסילתו בבחירות ב־1988 בתמיכת הליכוד, אמר לי שמאחר ששמיר הקים ממשלת ימין, הוא מסרב לדבר על תמורות שהוצעו לו באפיקים שונים, ומתפנה כמחווה לארנס, בלי לבקש דבר.
החוגים מימינה לליכוד אמרו פעם שהשמאל רק מדבר על נסיגות אך לא מוותר. אחרי אוסלו ולאחר שמוויתורי אהוד ברק בקמפ דיוויד השני ניצלנו אך בנס (ותודה ליאסר ערפאת) ברוך מרזל וחבריו יודעים שאסור לאפשר לשמאל להגיע לשלטון.
אלא שלברוך מרזל יש בעיה. אחרי שעשה שבת עם מרזל, אמר לו איש ימין שהתארח בביתו בחברון: "אתה יודע ברוך, אתה כל כך שונה מהדימוי שלך. אתה מחושב, אחראי, הגיוני". "יש לי בקשה אליך", השיב מרזל. "אסור לך לספר לאיש את מה שאמרת לי כרגע - זה עלול להרוס לי את המוניטין".
עוצמה יהודית היא מפלגה שרצה למרחקים ארוכים. מי שרוצה להגיע אל מוחה צריך לשים עצמו בנעליה ולעשות את החשבון הכולל שלה.
יד לפה ??
האירוע ההיסטורי חסר התקדים שבו מנהיגי תבל עולים לרגל לירושלים, ובארצותיהם מזכירים, בתהודה שלא תישכח זמן רב, את השואה, היה אמור להיות נושא מרכזי על סדר היום. אבל התקשורת, שהייתה עושה פסטיבל מכל יום הולדת של שמעון פרס שהגיעו אליו מנהיג או שניים וכמה לשעברים, התנפלה כמוצאת שלל רב על התקרית של נשיא צרפת עמנואל מקרון בפתח כנסייה בירושלים, כדי לגמד את ההישג הישראלי וברור למה. כואב ומרגיז.
# # #
כאשר שולם המחיר המופקר של שחרור אלף מחבלים תמורת גלעד שליט, איש לא צייץ ולא בגלל שטרם נולד הטוויטר. אבל כשנתניהו מנסה להציל את נעמה יששכר ממאסר ממושך תמורת מספר נתחי נדל"ן, קמה זעקה גדולה.
לפעמים, יש תחושה שהשמאל הישראלי יתנגד להסכם שלום עם הערבים, אם מי שיחולל אותו יהיה נתניהו.