השיח שלנו שבר השבוע שיאי ציניות, והוא הקדים בהרבה את הגעת הרכבת האווירית. באילו שמות וכינויים לא השתמשו לתיאור אירוע זיכרון השואה שצוין בישראל? "פסטיבל יום השואה של נתניהו לצורכי הבחירות", "הפרטת זיכרון השואה" ועוד.
אך לא נתניהו הוא שהמציא את יום השואה הבינלאומי, אלא האו"ם, אחרי ששש מדינות, כולל רוסיה ואוקראינה, הציעו בשנת 2005 לציין את יום השחרור של אושוויץ כיום הזיכרון לשישה מיליוני יהודים שנספו בשואה. ולא הליכוד היא שעומדת מאחורי ההברקה להביא לכאן כ־50 נשיאים, נסיכים ומלכים. היה זה בכלל תושב לונדון, פילנתרופ יהודי בשם משה קנטור, שמתוקף מעמדו כנשיא הקונגרס היהודי האירופי פנה לנשיא רובי ריבלין וליו"ר הנהלת "יד ושם", אבנר שלו, בהצעה להרים אירוע הנצחה גדול בישראל.
אבל במחשבה שנייה, צודקים כל תומכיהן ומפתחיהן של הקונספירציות הפוליטיות למיניהן, החושדים בנתניהו כמי שבא לקצור הון פוליטי מאירוע שכל כולו קונצנזוס ואנטי–פוליטיקה. ישראל היא מדינה בקמפיין, וכל מה שקורה כאן בשנה האחרונה קורה על רקע בחירות. כשהבחירות הופכות להיות שגרה, כל דבר נשפט אוטומטית מהזווית הפוליטית. יורד שלג? המחירים עולים? הנסיך צ'ארלס והנשיא פוטין נואמים ב"יד ושם"? כל זה מקושר מיידית למערכת הבחירות. כמו שלא מזמן, אי־שם בין סבב א' לסבב ב', פרצה כאן מהומה שהעסיקה את כולם במשך שבועות, סביב השאלה אם מותר לנתניהו לנאום בטקס הדלקת המשואות, ואם כן, כמה דקות יש להקצות לו.
כמו אז, גם עכשיו נסב השיח סביב השאלה אם נתניהו ירוויח אלקטורלית מהאירוע. כרזת "נתניהו. ליגה אחרת" בהתגלמותה. האם זה יועיל לקמפיין הליכוד? לאו דווקא. קשה להעריך כמה קולות יתווספו לליכוד בעקבות תמונותיו של נתניהו עם פוטין או עם מקרון, על רקע אנדרטת הענק בגן סאקר או בטקס ב"יד ושם".
מה שבאמת יכול לתרום לקמפיין הליכוד - או לחבל בו - הוא הסיפור הפרטי הגדול שמתקדם במסלול המקביל, אחורי הקלעים של האירוע הבומבסטי.
המשל הלאומי
אסור להתבלבל: נעמה יששכר היא לא נתן שרנסקי ולא יולי אדלשטיין. אגב, היא גם לא מתיימרת להיות גיבורת האומה - יש לבחורה הזאת מודעות עצמית. מצד שני, זה גם לא סיפורו של גלעד שליט, לא כל שכן של אלחנן טננבאום. חוסר זהירות, חוסר אחריות ואפילו קצת טיפשות של צעירים - כל אלה לא מביאים ליששכר כבוד גדול במיוחד, אך הם גם לא מצדיקים שבע וחצי שנות מאסר בכלא הרוסי. היא נפלה קורבן לצירוף מקרים טרגי: חוסר האחריות שלה הצטלב לרגע עם האינטרסים הרוסיים, והמכונה בלעה אותה בן רגע. בלעה וסירבה לשחרר.
נחזור לרגע לעלילה המקבילה, לפורום השואה הבינלאומי ולמסר האלמותי שלו: "לא עוד". כמה סימבולי שדווקא בצל הנושא שכל כולו מדבר על הערבות ההדדית, מתרחשת דרמה אנושית אמיתית: ניסיונות להחזיר הביתה צעירה יהודייה אחת. יש גם משהו מאוד סימבולי במסר שישראל משדרת: כאן לא מוותרים על אזרחים. לא משום שהם אנשים רמי דרג או גיבורי האומה. לו זה היה המצב, הסיפור היה אידיאלי מדי, והמסר היה חד הרבה פחות. מדובר בדאגה לאלה שלא עשו שום דבר גדול, חשוב או הרואי. כמו שגלעד שליט היה ההפך מגיבור, כך גם יששכר, שלא נזהרה לפני שעלתה על אותה טיסה ארורה במסלול דלהי–מוסקבה–נתב"ג. על בסיס העיקרון הזה קמה במידה רבה מדינת היהודים.
יש מי שמקשים, ובצדק, ומצננים את ההתלהבות. "ומה עם הדר גולדין? מה עם אברה מנגיסטו? למה הדאגה היא סלקטיבית? ואיזו תמורה תקבל רוסיה כפרס על התנהלותה הפיראטית כלפי אזרחים זרים?".
השאלות אינן קלות ובהחלט לגיטימיות. אכן, הכל עניין של מחיר. עסקת שליט גרמה לטראומה קשה בחברה הישראלית. הוא קיבל את חייו בחזרה אך ישראל שילמה מחיר כבד. יש הסבורים מחיר כבד מדי: 1,027 אסירים ביטחוניים הוצאו לחופשי, חלקם חזרו לטרור לאחר שחרורם. לא מעטים - בהם מומחי ביטחון - טוענים כי מדובר באחת הטעויות החמורות שביצע נתניהו בקריירה הפוליטית שלו. ספק אם בטווח הקצר הוא הרוויח אז אלקטורלית. מה שבטוח, הוא לא הפסיד, חרף הביקורת. כי כאשר מדובר במושגים נכבדים כמו "ערבות הדדית" ו"פדיון שבויים", משהו בתוכנו מונע מאיתנו למחות בקול.
סיפורה של יששכר אינו דומה לסיפורו של שליט. עם זאת, לא מן הנמנע שהתסריט המפותל בסיפורה מהווה במידה רבה למידת לקח מעסקת שליט. מאז למדנו לא להפוך את הערבות הישראלית המפורסמת לעקב אכילס, לא לתת לגיטימציה לסחטנות, לא לפתוח פתח מסוכן לתופעה של בני ערובה. לשחרר, אך לא בכל מחיר. לכן הפצחן הרוסי אלכסיי בורקוב לא שוחרר, אלא הוסגר לארה"ב. לבכירים ישראלים לקח שעות ארוכות לשכנע את יפה יששכר השבורה שהמדינה לא בגדה בבתה ולא הזניחה אותה. שכך בדיוק צריך לפעול במסגרת אותה ערבות, כדי שבעוד חודש או בעוד שנה לא ייפול עוד ישראלי קורבן לאותה שיטה שהוכיחה את עצמה.
המחיר החל להתברר רק בימים האחרונים. והתברר שהפעם לקחו בירושלים את היוזמה וגיבשו חבילת מחוות עשירה, אך שאינה מסכנת אזרחים ישראלים - העברת בעלות על מספר מתחמים שמעולם לא היו שייכים למדינת ישראל, חתימה על הסכמים שלא יזיקו, וייתכן שגם יועילו.
מהרגע שנודע דבר מעצרה של יששכר במוסקבה ועד היום עשתה ישראל כברת דרך ארוכה, רצופה שגיאות טקטיות, ספקות וחששות. כאשר רגע לפני סבב ב' של הבחירות עברו בכירים ישראלים משיח שקט מאחורי הקלעים להצהרות פומביות, נראה שהסיפור הסתבך, ושסיכוייה של נעמה פחתו. הרוסים כעסו, השגריר אנטולי ויקטורוב התראיין ל"מעריב" והתבטא בחריפות לא שגרתית לדיפלומט. הוא האשים את הבכירים הישראלים ב"יהירות וחוצפה", על כך שהעזו לדבר על שחרור יששכר בקול רם וביקרו את מערכת המשפט ברוסיה. "זה פגע בכבודו של פוטין, היא לא תקבל חנינה", אמרו מביני עניין באופי הרוסי. מסתבר שהשיירה המשיכה לעבור.
ובאשר לרווח הפוליטי: נעמה יששכר לא תביא לנתניהו את ראשות הממשלה. ההפך - אם משהו ישתבש בדרך, זה דווקא עלול להזיק לרה"מ מבחינה אלקטורלית. האם סיפורה, שהוא המשל הלאומי, יתרום תרומה משלו למצב הפוליטי? לא בטוח. האם הוא יתרום לנרטיב הישראלי העכשווי? ללא ספק.