עצוב לי. יותר ממה שמרגיז אותי - עצוב לי. אני מרים את העיניים. לא, לא לשמיים, אל נבחרי הציבור שלנו. אני רוצה לראות אצלם מודל של אזרחות טובה, דאגה לציבור, רצון לסייע - ואין. אלה שבחרנו רוצים לסייע, אבל רק לעצמם. הבטחה אינה הבטחה, מילה שווה למילה שנכתבה על הקרח. והאמת? אבדו עקבותיה.
אינני איש פוליטי ולא נוהג להזדהות פוליטית. אין לי ספק שהימני הקיצוני ביותר והשמאלני הקיצוני ביותר אוהבים את המדינה באותה מידה. יש לי כבוד לדעות ולתחושות של כל אחד באשר הוא, אבל הדעת אינה סובלת מעברים מצד זה לאחר רק בשל נוחות וזמינות הכיסא.
כבר היה צמד־חמד שהקים מפלגת ימין חילונית. נהדר, באמת מתאימה והולמת פלח מכובד בציבור. אבל אז הם הולכים ומתחברים לשני ימניים קיצוניים, שלא לומר משיחיים. שני אנשים חכמים, דמגוגים מצוינים, שיוצאים חוצץ נגד ליברליות ונאורות, ומדינת הלכה נראית קרובה מתמיד. למה? ככה. כל זאת משום שכך עולה הסיכוי ליותר קולות, יותר מנדטים, יותר מושבים בכנסת. וההבטחות? שינו את המוזיקה שלהן.
שלושה קיצונים ימניים התפלגו לזוג ופרט, כמו שקורה כמעט תמיד. הפרט נשלח לכל הרוחות, אף שקיבל מילת כבוד מאיש חינוך. מהי מילה? מהו כבוד? אנשים בצמרת לא מתביישים לחזור בהם במצח נחושה וללא בדל בושה. כולם משקרים לכולם, ובעיקר משקרים לנו. משקרים לציבור הבוחרים שלהם שכל כך רוצה לתת אמון במישהו.
האופורטוניזם חוגג. במקום שיש בו סיכוי לקבל כיסא - שם תמצאו אותם. משנים דעה, מחליפים משנה, מתחברים לצד אחר, והכל תחת הכותרת "אנחנו עושים את זה לטובת העם! יש לנו אחריות של נבחרים!".
התורה שלנו נהדרת. הנבחרים נושאים אותה על כפיים בראש חוצות ומצטטים ממנה. הכל טוב ויפה, נבחרינו היקרים, אנחנו שמחים שאתם משתדלים למלא את מצוותיה כדברן וכלשונן, אבל היינו שמחים עוד יותר אם לא הייתם רואים קבלת אתנן כמצווה מדאורייתא.