"הדבר היחיד שאני רוצה זה שהזוועה הזאת לא תהיה יותר בעולם"

הוא היה רק בן 13 כשהגיע עם הצבא האדום ב־27 בינואר 1945 למחנה ההשמדה אושוויץ, והיה בין משחרריו. 75 שנים עברו מאז, אך מקס פריבלר עדיין זוכר את הזוועות והמראות הנוראיים שלא עוזבים אותו כל חייו. היום, יום השואה הבינלאומי, המועד שבו העולם מציין 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ־בירקנאו, שבו נרצחו כ־1.1 מיליון יהודים, יש לו רק בקשה אחת: "הדבר היחיד שאני רוצה זה שהזוועה הזאת לא תהיה יותר בעולם. התמונה הנוראה הזאת שראיתי שם נחרטה אצלי לכל החיים".

פריבלר (88) מתגורר כיום בבת ים עם אשתו השנייה, לודמילה. הוא אב לבן שחי בארצות הברית, ולבת שנפטרה. יש לו שלושה נכדים וארבעה נינים. הוא נולד ב־6 במרץ 1931 בכפר מיקוליצ'ין, ששייך כיום לאוקראינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, האזור נכלל ברפובליקה הפולנית השנייה, וב־1939 האזור נכבש על ידי ברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ־מולוטוב.

לפריבלר היו אחות ושני אחים. אך הילדות המאושרת שלו התנפצה לרסיסים ב־1941, כשגרמניה הנאצית כבשה את האזור במסגרת מבצע ברברוסה. כל בני משפחתו נספו בשואה. "ביוני 1941 הגיעו אלינו הגרמנים", הוא נזכר. "את סבא שלי סחבו לשער של הבית מהזקן, הוא קיבל התקף לב ומת. זו הייתה הלוויה הראשונה, הטרגדיה הראשונה במשפחה שלנו. אחר כך העבירו את המשפחה שלנו לגטו בסטניסלבוב, כיום במערב אוקראינה. ב־19 במרץ 1942 אנשי גסטפו ושוטרים אוקראינים לקחו את אבי לתחנת המשטרה. הם התעללו בו עד אובדן הכרה. אחרי ששב להכרה אמר לי: 'בן, ספר לאנשים מה החיות האלה עושות ליהודים'. עד היום אני זוכר את זה".

ימים ספורים לאחר מכן הובאו פריבלר ואביו ליער עם קבוצת יהודים. "היו שם שני בורות, אחד גדול ואחד קטן יותר", הוא נזכר. "עמדתי לפני אבא, הוא דחף אותי לבור, אני נפלתי. הגרמנים החלו לירות. כשאבא נפל, הוא כיסה אותי בגופו. אחר כך הגרמנים התחילו לירות עלינו מלמעלה וכדור אחד פגע בי בצלע הימנית".

הוא היה רק בן עשר אז, אך הבין כי הוא חייב להציל את עצמו. "בלילה יצאתי מהבור והלכתי לחפש מפלט", הוא משחזר. "הגעתי לבית של מישהו שלמד איתי. הייתי עירום. אבא שלו פתח את הדלת, ראה אותי, קרא לי 'ז'יד' (כינוי גנאי ברוסית ליהודי; א"ש), בעט בי ואמר 'לך מפה'. שכבתי על הארץ, לא יודע אפילו כמה זמן. אחר כך חזרתי לעצמי וזחלתי אל הגשר. איכשהו הגעתי לבית של אוקראינים, איוואן ויבדוקיה בויוק. הם פתחו את הדלת, התחילו לשטוף אותי מהדם, נתנו לי לאכול, הלבישו אותי והחביאו אותי אצלם".

"צעקתי 'אמא'"

יום אחד התגנב פריבלר לגטו כדי להביא מעט מזון למשפחתו. הוא ראה את אמו נאבקת באיש גסטפו שמנסה לקחת את תינוקה מזרועותיה. "אמא ניסתה לשמור על הילד, דחפה את השוטר, ואז השוטרים תלו אותה", הוא מספר.

מה עשית באותו רגע נוראי?
"קמתי, צעקתי 'אמא', אבל אז מישהו תפס אותי ואמר לי 'שקט'".

בניסיון נוסף שלו להגיע לגטו, פריבלר נתפס ונשלח לעבוד במפעל לצד ילדים נוספים. לאחר חצי שנה הובלו הילדים במשאיות אל היער כדי להרוג אותם. הוא הצליח לברוח. "ראיתי פתאום סוס, נתתי לו לשתות ורכבתי עליו אל תוך היער", הוא מספר. "שם חברתי לקבוצת פרטיזנים. הייתי אז בן 12". 

ביער קפאו רגליו, אך רופא שפגש שלח אותו למוסקבה לטיפול. "כמו שפגשתי אנשים אכזריים בילדותי, ככה פגשתי גם אנשים טובים", הוא מספר. "הרופא אמר שיעשה הכל כדי להציל את הרגליים שלי ולא לכרות אותן, והוא אכן עשה הכל".
לאחר החלמתו, בגיל 13, הוא הגיע לעיר קורסק, התגייס לצבא האדום ונשלח לבית ספר להכשרת ילדים לתפקידים צבאיים.

פריבלר הצעיר היה מפקד מחלקה למשימות מודיעין וחבלה בעורף האויב וכאמור, ב־27 בינואר 1945 הגיע לאושוויץ. את המראות מרגעי השחרור הוא מתאר כ"זוועה". "ראיתי שיניים, שיער, גופות", הוא מתאר. "אנשים שנראים כמו גופות התהלכו שם".

אחרי שנותר יתום והיה עד לזוועות הרבות, המילה "פחד" כבר הייתה זרה לו. "היה לי זעם וכעס על הגרמנים", הוא מספר. "לא חששתי שאיהרג. גם נתתי מילה לאבא שלי שאנקום בגרמנים, וככה עשיתי".

כיום מצבו הבריאותי רעוע. הוא חולה וקשה לו לנשום ולדבר. אשתו לודמילה (82), שהזוגיות שלהם היא סיפור בפני עצמו, מסייעת לו לעתים במהלך השיחה. "מקס השתתף גם בשחרור העיר קרקוב על ידי הצבא האדום, וגם בהסתערות על העיר פראג", היא מספרת. "אבל בשבילו הלחימה בפראג הסתיימה בפציעה קשה. הוא נורה ושכב בלי הכרה, ואז עברו במקום שתי תלמידות בית ספר מקומיות שהביאו אותו לבית חולים. הן מן הסתם לא ידעו מיהו. אחרי הפציעה הוא גם נהיה חירש ועיוור.

בצבא האדום חשבו שהוא נהרג. כשמקס שב להכרה הוא כתב לאנשים שסביבו מיהו ואז שלחו אנשים להחזיר אותו לברית המועצות".

הוא חזר לברית המועצות, תחילה למוסקבה, אך סירב לשהות בבית יתומים. הוא עבר ניתוח וראייתו חזרה אליו בהדרגה, אבל השמיעה לא חזרה להיות כמו שהייתה לפני הפציעה. אחר כך עבר לדניפרופטרובסק שבאוקראינה והחל את החיים האזרחיים: הלך ללמוד בבית ספר, ובמקביל עבד במפעל מתכת. הוא גר במעונות ובמקביל למד. לאחר סיום בית הספר, רכש מקצוע בתחום החשמל.

פריבלר מעוטר באותות הגבורה הגבוהים ביותר שניתנו לחיילים שנלחמו בצבא האדום נגד הנאצים. "כל העיטורים יחד שוקלים שמונה קילוגרם, אז תארי לעצמך בכמה מדובר", מספרת לודמילה. "אין עוד בן אדם שיש לו כמות כזאת. ב־9 במאי, יום הניצחון של ברית המועצות לשעבר על גרמניה הנאצית, הוא כל הזמן עונד אותם על הז'קט שלו". לודמילה מוסיפה ומספרת שלמקס כואב על כך ששישה עיטורים נוספים לא התאפשר לו לקחת עמו כשעלה לישראל. "הוא אפילו ביקש מפוטין שידאג שיחזירו לו אותם, אבל עדיין הם לא הוחזרו", היא אומרת. 

התמונה הראשונה שלו היא מגיל 14, בתום המלחמה. "בגלל שמקס עסק בתחום המודיעין בצבא האדום, היה אסור לו להצטלם", מסבירה לודמילה.

ב־1990 הגיע פריבלר לישראל עם אשתו הראשונה, בתו ונכדתו. בנו היגר עוד לפי כן לארצות הברית. הוא חבר בארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים ופעיל בהנצחת לחימתם של ילדים בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. לאורך השנים הוא כתב ספרים ברוסית על המלחמה ועל סיפור חייו. גם עכשיו, למרות מצבו הבריאותי, הוא ממשיך לכתוב כדי למלא את צוואת אביו. פריבלר גם זכה לפגוש את יצחק רבין ז"ל, שכדברי לודמילה רצה למלא מבוקשו ושאל אותו: "מה אתה רוצה?".

הוא ביקש שהשמות של מציליו באוקראינה יהיו ביד ושם. ואכן, בשנת 1998 הוכרו בני הזוג בויוק כחסידי אומות העולם. "עכשיו הצאצאים של האנשים האלה גם גרים בישראל. חלק מהם התגיירו, אחד אפילו נהיה דתי. אנחנו נמצאים איתם בקשר", מספרת לודמילה.

סיפור אהבה 

כאמור, סיפור אהבתם של מקס ולודמילה מרתק. פריבלר למד בבית ספר בדניפרופטרובסק עם אחיה של לודמילה. הם הכירו מגיל צעיר, "מהתקופה שבה עוד היו לי צמות ארוכות. כל אחד מאיתנו בנה לעצמו משפחה", היא מספרת. "מקס התחתן כבר בגיל 19, כי כיתום רצה כמה שיותר שתהיה לו משפחה".

שתי המשפחות התגוררו בסמיכות, ופריבלר ובעלה של לודמילה אף עבדו באותה מחלקה במפעל. לודמילה עלתה ארצה עם משפחתה ב־1992. אחרי שהיא התאלמנה, וגם רעייתו של פריבלר נפטרה, הפכו השניים לזוג. "גם בישראל היינו בקשר. אחרי שבני הזוג שלנו נפטרו, הגורל חיבר בינינו", היא מספרת. "לפני חמש שנים התחתנו ברבנות. זה היה התנאי שלו. אפילו למקווה הלכתי".

בשנת 2017 היה פריבלר בין ששת הניצולים שהדליקו משואות בעצרת ליום השואה שהתקיימה ביד ושם. פריבלר איש צנוע. התאריך 27 בינואר מעורר אצלו המון רגשות, אך הוא אינו מרגיש גיבור בגלל שהשתתף בשחרור אושוויץ. הוא בעיקר זוכר את הזוועות וממשיך למלא אחר הצוואה של אביו: להמשיך לספר.