בשנת 2014, במקרה או שלא במקרה, לאחר ארבעה אירוויזיונים רצופים בהם הנציג הישראלי לא הצליח להעפיל לגמר האירווזיון, הוחלט ב"רשות השידור" ז''ל לשתף פעולה עם "קשת" על מנת לבחור את הנציג לאירוויזיון 2015 בוינה. הפלטפורמה שנבחרה לשם כך הייתה תוכנית הריאליטי "הכוכב הבא" של "טדי הפקות".
הסעיף הארכאי, שלפיו השיר המייצג חייב להיות מושר ברובו בשפה העברית, הוסר והמנצח בתום אותה עונה היה נדב גדג' עם "גולדן בוי", שהיה השיר הראשון בתולדות ישראל בתחרות, שכל מילותיו באנגלית. השיר סיים במקום השלישי בחצי הגמר ובמקום התשיעי בגמר והוכיח שהנוסחה של "טדי" עובדת, מה שהוביל לכך שגם בשנים הבאות הנציג נבחר במסגרת "הכוכב הבא".
בין 2015 ל-2018 הגיעו כל הנציגים הישראלים לגמר, כשהשיא היה זכייתה של נטע ברזילי במקום הראשון, מה שהוביל לאירוח התחרות בישראל, בשנה שלאחר מכן.
לקראת השלבים המתקדמים בעונה הנוכחית, שתהיה האחרונה בשיתוף "קשת" ו"טדי", הגיע הזמן לבחון מהם המרכיבים של אותה נוסחה מנצחת:
קודם כל, כפי שצויין כבר, המעבר לשפה האנגלית שיפר עשרות מונים את הסיכוי של ישראל להצליח (בין 1999 ל-2019, שנים שבהן הותר לשיר בכל שפה ולא רק בשפה הרשמית של המדינה, רק שני שירים שאינם באנגלית הצליחו לזכות בתחרות האירוויזיון).
הפורמט הנבחר, שמשלב הופעות חיות לאורך עונה שלמה וניקוד שמורכב הן מחוות דעתו של צוות שופטים מקצועי, הן מההצבעות של הקהל באולפן ולבסוף, בגמר הגדול, גם מהאס אם אסים של הקהל בבית, מבטיח איזון מקסימלי בבחירת הנציג הנכון, להבדיל ממקרי עבר בהן נבחרו מבצעים על ידי ועדה מצומצמת או במסגרת תחרות "קדם" שהייתה נטולת שירים סבירים, ברובה.
כאן, אנו מגיעים לבעיה נוספת שנובעת מהסעיף הקודם והיא, איך להבטיח שהנציג הנבחר יזכה לקבל שיר ראוי שיש לו סיכוי להצליח באירווזיון? והפתרון של "טדי" היה לחזור ולהשתמש בקלף שהוכח כמנצח ולשוב להסתייע בשירותיו של הכותב דורון מדלי, אחרי ההצלחה של נדב גדג', מה שהוביל להצלחה יחסית נוספת, של חובי סטאר, ולבסוף, לזכיה של נטע ברזילי, שהטריפה מדינה שלמה.
בנוגע לזכיה של נטע ברזילי, אפשר לכתוב ערך שלם בויקיפדיה תחת הכותרת: "מניפולציות טלויזיוניות בעידן המודרני". הרי כבר משלב מוקדם, נטע סומנה הן על ידי אנשי התוכנית והן על ידי חובבי התחרות בארץ ובחו''ל ככזאת שיכולה לעשות את זה ולהביא זכייה לישראל לאחר 20 שנה של הליכה במדבר האירוויזיוני, אבל מה לעשות שהקהל הרחב לא התחבר והיה צורך בשלל טריקים שונים ומשונים, שמצד אחד לא יפרו את התקנון ומצד שני יבטיחו את זכייתה של נטע בתוכנית.
כך, בחצי גמר הראשון, נטע זכתה להתחרות רק מול ריקי בן ארי על מנת להעפיל לגמר, בעוד שכל המתמודדים האחרים (כולל בן ארי עצמה, שקיבלה הזדמנות נוספת) התחרו בחצי הגמר השני, על שאר המקומות בגמר. לא רק זאת, אלא שהשופטים העניקו לריקי, בחצי הגמר הראשון, ציון שלילי נדיר, בדמות ארבעה אדומים מתוך ארבעה אפשריים, מה שהבטיח את עלייתה של נטע לגמר.
בגמר עצמו, התחרה יהונתן מרגי בדו קרב, נגד חן אהרוני, למרות שקיבלו את הציונים היותר גבוהים בחצי גמר ונטע שובצה שוב נגד ריקי, למרות ששתיהן קיבלו את הציונים היותר נמוכים בשלב הקודם. בשלב ההצבעה, לאחר החלק השני של הגמר, נתנו שלושה שופטים (מתוך תשעה שופטים בסך הכל) ציון של 10 נקודות לבן ארי, ו-8 בלבד למרגי, מה שהותיר לנטע בדיוק את המרווח שהיא הייתה צריכה, על מנת לזכות בסופו של דבר בתחרות, בהפרש של חמש נקודות, בלבד, ממרגי, שהגיע שני.
גם ציוני הקהל בבית לא חושבו בשיטה המתמטית המקובלת, שבה המנצח מקבל את הציון 12 נקודות כפול תשע, והמקום השני מקבל 10 נקודות כפול תשע (על מנת לתת לציון של הצופים משקל סטנדרטי בגובה 50 אחוז מהציון הכללי, כמו באירוויזיון עצמו) ולא ברור עד היום מה הייתה הנוסחה בה השתמשו.
בעוד שבמקרה של נטע, ניתן היה להצדיק, בדיעבד, את המניפוליציות האלה בצורך להבטיח את זכייתה של ישראל באירוויזיון, הרי שלגבי שנה שעברה, אי אפשר להבין את ההתעקשות על קובי מרימי, אחרי שכבר הודח, לנוכח מיקומו הסופי בתחרות הבינלאומית.
אמנם, אי אפשר תמיד לחזות מראש הצלחה או כישלון, אבל כל סימני האזהרה הבהבו חזק, החל משלב רבע הגמר, בו הודח מרימי לאחר ביצוע מאוד לא משכנע, עבור בשלב בחירת השיר, שדורג בתחתית טבלאות ההימורים ברחבי היבשת וכלה בחוסר הנכונות לבצע תיקונים הכרחיים בשיר, על מנת לשפר את סיכוייו.
לנוכח כל אלה, נשאלת השאלה האם הנוסחה המנצחת של "קשת" ו"טדי" הפסיקה לעבוד, או שמא, היא עובדת מצויין, גם כשרוצים לנצח וגם כשרוצים להפסיד?
הרי בהנחה, הלא ממש מופרכת, שהוחלט בתאגיד השידור לעשות הכל כדי לא לנצח בתחרות פעם נוספת, לאחר ההרפתקה הפיננסית שבאירוח האירוויזיון בישראל לפני פחות משנה, הרי שהשיטה עבדה מצוין גם במקרה הזה.
ישראל היא לא עוד מתמודדת טבעית באירווזיון. היא אמנם חברה האיגוד השידור האירופי, מה שנותן לה את הזכות להשתתף בתחרות (כמו אוסטרליה או אזרבייג'אן), אבל היא לא ממוקמת באירופה ובשל כך אין לה גבול משותף עם אף מדינה שמשתתפת ומצביעה בתחרות ולכן, היא חייבת לשלוח שיר מיוחד ופורץ דרך על מנת שיהיה לה סיכוי לנצח (הדיסקו של אבניבי, הלחן וההרמוניות המושלמות של הללויה, הלהטביו''ת המוחצנת של דיווה והפמיניזם המפורש של טוי בעידן ה-MeToo#). כשמתעקשים לבחור במבצע לא כריזמטי ומציידים אותו בשיר לא קליט, נטול מהלכים מלודיים מספקים, ולא מבצעים שינויים משמעותיים, גם כשכבר ברור שלשיר אין סיכוי להצליח, הרי שלא ניתן לדחות את הטענה של סבוטז' מכוון על הסף.
טענה זאת איננה כה מופרכת, גם כשבודקים איזה שירים נבחרו על ידי מדינות אחרות, בשנה שלאחר הזכיה שלהן. רובן אם לא כולן, לא מעוניינות לנצח פעמיים ברציפות והשירים הנבחרים שלהן מעידים על כך.
העונה הנוכחית היא, כאמור, העונה האחרונה שבה התאגיד משתף פעולה עם "קשת", בבחירת הנציג הישראלי לאירווזיון, ולא נותר אלא לתהות, האם החלטה זו נובעת מהרגשה של מיצוי, אולי חילוקי דעות, או, שמא, בהיעדר רצון לנצח בתחרות בשנים הקרובות, מה שמייתר את שיתוף הפעולה הזה.
בכל הקשור לעונה הנוכחית, לאחר שלב אודישנים מתיש וארוך מדיי, שכלל יותר מדיי מבצעים בינוניים וחלשים שעברו שלב (כולל שמונה שניצלו על ידי המנחים והספיקו כבר ללכת הביתה), נשארנו עם קאסט נשי ברובו וכמה מתמודדות מאוד איכותיות ביכולות הקוליות ובפרזנטציה שלהן.
ההימור שלי לגמר כולל את: אלה לי להב, בת ה16, אור עמרמי ברוקמן בן ה-17, מורן אהרוני על תקן המבוגר האחראי, והמקום הנוסף יתפס על ידי ללי קולישקין או עדן אלנה.