מנהיגי הדמוקרטיות המערביות לא חשים שיש להם על מה להתנצל. מבחינתם, הם שחררו את העולם מהנאציזם, וללא העמידה האיתנה של בריטניה ומחסן הנשק של ארצות הברית, הרייך השלישי היה משלים בימים אלה את שנתו ה־87. הנסיך צ'ארלס לא התנצל בנאומו בפורום השואה הבינלאומי על סגירת שערי ארץ ישראל בידי הבריטים לפני ואחרי השואה. סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס לא התייחס לסוגיית אי־ההפצצה של אושוויץ ולהחלטה של הנשיא רוזוולט לא להתגייס למען הצלת יהודים תוך כדי המלחמה. מלך הולנד לא נאם, אבל סביר שלא היה מזכיר כי 800 אלף מבני עמו היו חברים במפלגה הנאצית המקומית ושאחוז הנספים היהודים בארצו עמד על כ־77. הרשימה הזו יכולה להתארך, אבל היא בעיקר מעידה על זהות העמים שכתבו את ההיסטוריה. 

חלקה המשמעותי של ברית המועצות לשעבר נפקד מרשימת הגבורה הזו, זכר למלחמה הקרה. אלא שרוסיה של העשורים האחרונים מבקשת להשיב לעצמה את מעמדה האימפריאלי, ולצד אנדרטאות מקומיות והתערבות צבאית ופוליטית באזורים רבים בעולם, היא מנסה לגייס לשורותיה גם את הצדק. שיתוף הפעולה עם היטלר עד אמצע שנת 1941 מושלך הצדה, כמו גם טבח אלפי הקצינים הפולנים ביער קאטין והדיווחים על אונס וביזה שביצעו חלק מחיילי הצבא האדום בסיום המלחמה. 

בקרב על הצדק ההיסטורי פוטין לא מתפשר, וכדי לנצח הוא מנסה לגייס לצדו את השואה – אחד האירועים היחידים שזוכים לקונצנזוס ברוב העולם. לכן הוא התייחס בנאומו בארץ לשואה ולמצור על לנינגרד כמקשה אחת. הוא גם איחר לאירוע ביד ושם משום שהשתתף בטקס שבו העניק מדליה לניצה שחם, שקרוב משפחתה ליאון פלהנדלר היה ממפקדי המרד בסוביבור. כשכבר הגיע לאירוע המרכזי ועלה לנאום, תקף פוטין את המדינות שעליהן הוא מנסה להטיל את מרותו כבר שנים, והזכיר שלא רק גרמנים השתתפו ברצח, אלא גם אוקראינים, ליטאים ולטבים. נגד פולין יצא עוד בשבוע שלפני כן. לא מפתיע שמנהיגי כל המדינות האלה נעדרו מהאירוע.

בצד השני של משוואת הנרטיבים הזו נמצא עם קשה עורף, בעל היסטוריה מפוארת של מאות ארוכות, לצד תקומה לאומית ואסון קולוסלי במאה ה־20. זהו עם שסובל מתחושה שהעולם כולו נגדו, ואני לא מתכוון לעם ישראל.

לפולין יש את כל הסיבות לחוש כקורבן העיקרי של מלחמת העולם השנייה, אחרי היהודים. זו מדינה שאיבדה את עצמאותה תוך חודש בגלל הסכם בין שתי אימפריות, ששכלה כשני מיליון וחצי מאזרחיה הנוצרים ושממשלתה מעולם לא הייתה עם הרעים, לא שיתפה פעולה עם היטלר, התגייסה לסייע לבנות הברית בכל החזיתות ואחרי כל זה עוד הייתה נתונה ל־45 שנות קומוניזם.

נשיא פולין, אנדז'יי דודה. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90
נשיא פולין, אנדז'יי דודה. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90

לפולנים יש את השדים שלהם. כמו הרוסים, גם הם היו שמחים לתעודת כשרות כלל־עולמית, אבל עיקר המאמצים מופנים פנימה, ליצירת הנרטיב הלאומי של המדינה שקמה מחדש רק לפני שלושה עשורים. כדי לטפח את תחושת הקורבנות הלאומית, הם מנכסים את שלושה מיליון האזרחים היהודים שנרצחו למניין הנספים הפולני, ובמקביל מנסים לטשטש את האווירה האנטישמית בארצם בשנות ה־30 ואת האשמה של אזרחים שפעלו על דעת עצמם נגד יהודים, כפי שתיאר ההיסטוריון הפולני יאן תומאש גרוס בספרו "שכנים".

בקרב הזה בין רוסיה לפולין בחרה ישראל להעניק את תעודת הכשרות לפוטין, מטעמים פוליטיים ברורים. מבחינת הפולנים, האירוע בשבוע שעבר בישראל היה משחק מכור מראש. אתמול באושוויץ הם אירחו את משחק הגומלין.