נמצאו יחידי הסגולה שלא ידבקו בנגיף הסיני: חשבתם על זה שבימים קשים אלו כאשר וירוס הקורונה מאיים על כל העולם, שדות התעופה נסגרים, ערים שלמות בהסגר, מסכות המגן אוזלות, ורגע לפני הכרזה על מצב חירום עולמי,  דיירי האח הגדול הכי מוגנים מפניו בתוך הבית הסגור? 

תדמיינו תסריט אימים שלא נראה רחוק מהמציאות בעוד הדיירים מוגנים בבית, כל העולם חווה אפוקליפסה בעקבות הנגיף והסיני ורק הדיירים יוצאים בעוד שלושה חודשים בריאים מהבית ומגלים כי הם לבדם בעולם. מגלים שהם הנבחרים שיצטרכו להתרבות ולחדש את העולם. הבעיה היא שחלק מהדיירים זקוקים להגנה מפני עצמם, מהתסכולים, האכזבות והחרדות שלהם.

קחו למשל את רונן. הבן אדם זקוק נואשות ליד מלטפת ותומכת והרבה אהבה, וכשהוא חבוק בזרועות בתו שנכנסה במפתיע לבית, הוא נראה כמו ילד חבוק בזרועות אימו. מסתבר שמי שרצה להיות מנהיג הבית, הוא לעיתים עלה נידף ברוח. ייאמר לזכותו שהוא לא מהסס לחשוף את חולשותיו. ומי בכלל אמר שמנהיג צריך תמיד להיות קשוח ומחוספס? אני אישית דווקא מתחברת לפגיעות והרגישות יתר של רונן ואתמול הרגשתי אמפטיה כלפיו כשהוא ניסה לא לחשוף את התרגשותו כאשר האח הודיע לו שבתו מחכה לו בחדר הסמוך, אבל נשבר לגמרי ברגע האמת.

גם לאסיף יש סף רגישות נמוך והוא נעלב בקלות מכול אמירה שעלולה לצייר אותו באור שלילי. הסופר שכותב ספרים ואמור לדעת לקרא לתוך נבכי נשמתם של גיבוריו, יהיו אשר יהיו, לא כל כך יודע להתמודד עם נפתולי ליבו ונאחז בתירוצים שונים ומשונים על מנת להצדיק את עלבונו. כמו שמזבוב הוא עשה פיל כאשר רונן אמר לו: "לי לפחות יש לאן לחזור", אמירה שדרך אגב רונן התנצל עליה. אסיף נפגע עד עומק נשמתו והפך את כל הבית כנגד רונן שנשאר בודד ומוחרם בצמרת. זה טפשי לחשוב שלאסיף אין לאן לחזור. הרי כל אחד הגיע ממקום כלשהו לפני שנכנס לבית האח. אז על מה כל המהומה?

שלא לדבר על גד, הילד המגודל, שלא ידע נפשו מרוב אושר כאשר חשב שמבחוץ צועקים לו שהוא "נאמבר וואן". אם היו צועקים כך לניר, שהוא דרך אגב הגבר הכי מאופק ושליו בבית, הוא היה מגיב בחיוך רפה ומתנצל. גד לעומת זאת נכנס לאופוריה ואקסטזה שלא ידעתי אם לצחוק, או לחמול עליו על הצורך הנואש בתשומת לב ואהבת הקהל.

 

אהבתי את הרגישות שגילו הדיירים שחששו לספר לו שזאת הייתה מהתלה ולא באמת צעקו לו מבחוץ, שמא נפילת האדרנלין שתבוא בעקבות הגילוי הזה עלולה להזיק לו. זה היה בהחלט רגע מכונן. חגית, שלא נראית כל כך מעורה רגשית בכל מה שקורה בבית, גם לה לא חסר סוגיות שהיא צריכה לפתור עם עצמה, כמו האכילה המופרזת של נקניקיות שמהוות את עיקר מזונה ושהיא בולעת בשקיקה כאילו מישהו עומד לחטוף לה אותן. אולי הן סימפטום שמשקף הפרעות מעברה הלא סימפטי.

רות שתסביך האבא שהיא כל כך רוצה לרצות ולפייס רודף אותה, אף היא לא הענף הכי חזק על העץ והצורך הנואש באהבת האב מהווה את רוב נקודות השבירה שאיתן היא צריכה להתמודד.

אז כפי שאמרתי, הדיירים אולי מוגנים מפני הקורונה, אך לא תמיד מוגנים מפני עצמם ודווקא בעונה זו, נדרש ד"ר רבינוביץ' יותר מתמיד, לחוות את דעתו.

אחת הדמויות היותר נורמאליות והמאוזנות היא תקווה שלא אוכלת את כל "החרטא" והדרמות שאחרים מייצרים ומחפשת לפחות לבדר את עצמה גם במצבים לא הכי נוחים. היא גלויית לב, כנה, רכלנית לא קטנה אך לא מתנצלת, שמסתכלת בקריצה משועשעת ובעין מפוקחת על מה שקורה מסביבה.

בקשר לחיבור המיוחד בין גד לניר. קשר האהבה/שנאה בין שני האישים האלה שכל כך שונים, יכול היה לשמש חומר מעניין לעבודה סמינריונית בפסיכולוגיה. גד חושב שניר בוגד, אך מצד שני הוא קשור אליו יותר מאשר לכל דייר אחר, מלבד יוסי. גם כאשר הוא מציק לו עם שאלות מביכות, נראה שהוא עושה זאת מתוך חיבה כלפיו. ניר לא נבהל בקלות ועונה לו בשיא הסבלנות, כמו שמדברים לילד עם קשיי למידה. ייתכן שהגישה הנעימה והסלחנית של ניר, הצליחה לחבב אותו אפילו על גד, ויש לי הרגשה שהוא הולך ומתחבב יותר ויותר גם על הצופים. "אתה לא השמאלן המניאק" מגדירה אותו רות. אם זאת הצגה מצד דובר "שוברים שתיקה", להראות שהוא מענטש, ולא עוכר ישראל מנוול כפי שנוטים לחשוב, היא בהחלט משכנעת.