לא הכל מושלם בסדרה "מושלמים". אחד אחד ולפי התור התייצבו חמישה אנשים טובי מראה, נעימים ואינטליגנטים לספר על נכותם, וכיצד התרחשה, וכיצד התמודדו עמה, וככל שחלפו הדקות הלכה והצטברה ערימת הצער - לא בלי לגעת ללב, ובמקביל תחושה חדשה החלה להתגנב ולתפוס מקום. כדי לדייק את הצער, נדרשה התערטלות. וכשבאה ההתערטלות נכפתה על הצופה מציצנות.

נכות אינה משעשעת, והיא פזורה לאורך ורוחב הסדרה, ומהצער שהיא גורמת אי אפשר לחמוק. לעומתה קו ההתערטלות המוגזם לטעמי התרחש במיטה. אין לי רצון לדעת כיצד אישה משותקת עושה סקס. אני מעדיף לא לדעת מי אחראי על הפשטת הבגדים ולא כיצד היא מגיעה לסיפוק. חוסר הרצון לדעת נובע לא מתחושת דחייה חלילה, אלא מתוך תחושת הכבוד שאני רוחש לאישה שעל המסך. וכשהתמונה משורטטת לנגד עיניי, מתעוררת בי אי־נעימות על החשיפה המציצנית שבעיניי היא מופרזת. זה לא "משעשע", זה בוודאי מעורר צער, אבל קודם כל זו מציצנות.

מאותה סיבה אני לא מעוניין לדעת מי כן גומר ומי לא, מי למעלה ומי למטה. כי אם כבר אנחנו שם, אני מניח שבשלב הבא כבר יסופר על החלפת שקית ההפרשות, על אפלת העיוור ודממת החירש. עד כדי כך הייתה ההתפשטות (הנפשית במקרה זה) קצת חוצת גבולות עד שהזכירה מעט את "האח הגדול". להבדיל כמובן שב"אח הגדול" דוחקים אנשים לפינות כדי להוציא את הרע שבהם, וב"מושלמים" חילקו החיים למושלמים קלפים מחורבנים והם נאבקים להוציא את הטוב שבהם. אבל כך או כך, כמו שאמרה אומה תורמן לג'ון טרבולטה שרצה ללכת לעשות פיפי, זה היה יותר מדי אינפורמציה.

התוכנית קיבלה ערך ציבורי כשהמשתתפים סיפרו על הקשיים בעולם החיצוני. על בעיית ההנגשה, על המבטים והיחס אליהם כאל חייזרים. את הנתון החשוב ביותר סיפקו מספר קטן של שקופיות בסיום הסדרה שהעידו כי הציבור "הבריא" בישראל לא מעוניין להיות בסביבתם של נכים, לא רוצה להתחתן עם נכים, ולא רוצה שילדיו יהיו בגן עם נכה.

מכל ההסתייגויות שמטיל הישראלי "הבריא", המרתיחה מכולן היא זו האחרונה, שבה בורים אינם מעוניינים בנוכחותו של ילד חריג בגן, בין שנכה או שעל הספקטרום האוטיסטי - כפי שחוזר הנתון ומתפרסם במחקרים. רק עיוורון ובורות יכולים למנוע מהורה את הבנת היתרונות ורכישת כישורי חיים שיכול לפתח ילד מסייע לחברו הנכה, וכמובן את הרווחה שיכול הילד הנכה לקבל מכך.

מי שיכולה לתקן כאן את המעוות היא המדינה. את חינוך הבורים בבית אינה יכולה לתקן. אבל באמצעות שלוחה, משרד החינוך, היא יכולה להורות למשל כי בכל כיתה ילמד לפחות תלמיד אחד עם מגבלות פיזיות או מנטליות, שהאחריות לטיפול בו תהיה בידי תלמידי הכיתה. התועלת לאורך שנים ביצירת חברה טובה וצודקת יותר תהיה בלתי ניתנת לערעור. בוודאי מועילה יותר מאשר שינון אוטומטי שיישכח דקה לאחר המבחן מתי שווא נע ומתי שווא נח, או איזו תפילה נושא האיכר לאלוהיו אחרי שהוא מסיים לזרוע את שדהו. לא יזיק לרברפי, או למחליפו, לצפות ב"מושלמים" ולנסות.