אני מאמין ליצחק אספה שלא היה שתוי בזמן שפגע באופניים שעליהם רכב ארי נשר ז"ל. אני מאמין לו גם שלא נסע במהירות מופרזת, לא עבר את ה־50 קמ"ש כמו שהוא מעיד, שלא הרגיש שפגע במשהו או במישהו ולכן נסע משם רגוע לגמרי. אני מאמין לאספה בדיוק כמו שאני מאמין לאו. ג'יי סימפסון כשהוא אומר שלא רצח את אשתו.
אז נכון שצפייה ב"מחיר הבריחה - יצחק אספה מדבר" והמפגש הקרוב עם יצחק אספה עשויים לערער מעט את האמונה בתומתו של הבנאדם. כי אם הוא משקר ניתן לצפות ממנו, ובעצם מכל אחד, שימציא שקרים יותר מתקבלים על הדעת ופחות אבסורדיים מאלה היוצאים מפיו. ואם הוא אומר אמת, גם האמת לא צריכה להישמע דלה כל כך, טיפשית כל כך ולא מעוררת אמון. זה בעצם חלק מהסיפור של אספה - שקרן או דובר אמת, כך או כך הוא לא מעורר אמון. עד כדי כך אני לא קונה את הגרסה שלו, כל גרסה שלו, שבמהלך הצפייה בסרט, בלי לשים לב, אני מתחיל להאמין שהוא בעצם זה שרצח את אשתו של או. ג'יי סימפסון.
נכון שאי אפשר לקנא בו. כוחות גדולים מתמודדים כאן נגדו. ארי נשר ז"ל היה אהוב האלים, יפה תואר וברוך כישרונות, בן אצולה ובנה הנערץ של הארץ הזו. אמו של הנער שהרכיב את ארי נשר על אופניו היא חתולת רחוב שלופת ציפורניים, בעלת משאבים כלכליים ענקיים, שמוכנה להטיל את כולם לטובת בנה. מול כל אלה ניצב אספה האתיופי "השחור". מדירת העוני באשדוד. מהצפיפות. מהקירות העירומים. בחוכמה הוא לא גורר את הדיון למחוזות ההם באופן מפורש, ורק פעם אחת נפלטת מפיו במקרה אמירה המתייחסת לעצם היותו אתיופי מול "ההם".
המקרה הזה, אם תשאלו אותי, תוכנן היטב בידי עורך דין ממולח, אבל זה רק אם תשאלו אותי. לאורך כל הדרך אספה הוא האתיופי החרישי, הצנוע, השקוף ליד הסביבה הישראלית הוותיקה, אתיופי על הקיר מהסוג שמירי רגב אוהבת. אחד שהכדורגל הוא חבל ההצלה שלו, המקפצה שלו לחיים טובים יותר, ויהיה פשוט הרסני לקחת ממנו את הכדור.
אולי בסרט "מחיר הבריחה - יצחק אספה מדבר" מעט מזה עובר. אבל היה סרט נוסף השבוע שהציע פתרון אחר לדמותו של אספה. בשבת שעברה שיחקה מכבי ת"א נגד מ.ס. אשדוד, שבה משחק יצחק אספה. באיזה שלב חטף מגן מכבי ת"א במהלך חוקי את הכדור מרגליו של אספה. המשחק עצר לרגע, והמצלמה התמקדה על פניו של אספה. הן היו מפחידות בעוצמת הזעם הפראי שנשקפה מהן. אומנם הדבר אירע בלהט המשחק אבל לא היה תו בפניו של אספה שהזכיר את האדם העניו, שפל הרוח, ההופך עצמו לשקוף במחיצת ישראל הוותיקה. אלו היו פנים של אדם שבהחלט לא הייתי שמח לפגוש, כמו שאומרים, בסמטה אפלה.
עצם נוכחותו של אספה על המגרש הייתה מקוממת. עבריין מורשע, שנידון ל-4.5 שנות מאסר על הפקרת נער שנדרס על הכביש אינו יכול לשמש דמות הראויה לחיקוי ומתפרנסת מכסף ציבורי. אלא שמדינת ישראל ידועה בכך שאינה מדקדקת בקוצי יו"ד כאלה, ועבריינים/עברייניות מורשעים משוטטים בארץ וגם בעולם, אפילו בשם המדינה, אז מה לנו כי נלין על אחד אספה קטן ומסכן.
אספה, המחכה לגזר דינו, בוודאי היה צריך את הסרט הזה. הוא צריך שהדברים יטפטפו לאוזניו של השופט השוקל את הבעד ונגד, שיתורגמו מאוחר יותר לכך וכך חודשי מאסר. לא בטוח שכאן 11 היה צריך את הסרט. אין בסרט גילוי עיתונאי כלשהו, לא ניסיון לרדת לעומקה של אמת חדשה, רק מפגש היכרות חברתי עם יצחק אספה. לא לטובת כאלה קמה האכסניה המכובדת של "זמן אמת".
"זמן אמת, מחיר הבריחה - יצחק אספה מדבר", כאן 11