עם כל הכבוד לחורף הקר שעובר עלינו השנה, הכל בטל בשישים לעומת הקור באוקראינה. כשצעדתי בשבוע החולף ברחובות קייב, הרגשתי מהו קיפאון חודר עצמות, למרות המעיל הענק שלבשתי, כפפות הצמר שכיסו את כפות ידיי וצעיף מפלצתי שהסתיר חלק ניכר משדה הראייה שלי. מד הטמפרטורות הורה על מינוס מעלה, אבל הוסיף שזה מרגיש כמו מינוס 5. לי זה הרגיש כאילו אפי עומד לנטוש את פרצופי מפאת הנסיבות.
הגעתי לעיר לזמן קצר לצורך צילומים ועבודה. יפה קייב. מונומנטים מרהיבים ורחובות עצומים משמשים זיכרון עמום לתשתיות שהוקמו בימי ברית המועצות האדירה, שבלעה את כל מזרח אירופה וגם את המקום הזה. אבל מאז המקום נהיה תוסס. המון צעירים עליזים ברחובות, ברים ומסעדות, הכל מלא בסטודנטים ובאנשים תאבי חיים.
מה שהכי הפתיע אותי אלו הן המאפיות. בכל פינת רחוב מוכרים באגט, קרואסון ומיני מאפים. חלקם שונים מכל מה שהכרתי. על אף אחד מהם לא דילגתי. בלעתי המון סוכר ומתברר שגם צבעי מאכל. טעמתי טובים יותר בחיי, אבל בין פתיתי השלג המאפים נמסים לא רע על הלשון. כשניסיתי להבין את מקורה של אינפלציית הפחמימות המקומית, הסבירו לי שאוקראינה היא יצרנית אדירה של תבואה. ספרי ההיסטוריה קובעים שזו אחת הסיבות שהיטלר כל כך רצה לכבוש אותה. המיתוס המקומי הוא שהאוקראיני לא ירעב - תמיד תהיה לו פיסת לחם להתנחם בה. לפי רמת המתיקות שליוותה את כל מה שאכלתי, הוא כנראה יצטרך גם להתמודד עם מחלת הסוכרת בערוב ימיו.
עבדנו די קשה בסיבוב הזה. היה מעט זמן ומטלות מרובות ועדיין - באחד הערבים גירדתי כמה שעות וקפצתי למכון אגרוף מקומי. אני מנסה לעשות את זה בכל פעם שאני מסייר בעולם: לספוג את התרבות דרך הספורט ומכוני הכושר. באוקראינה אגרוף הוא עניין לאומי. ברגע שנוחתים בשדה התעופה, מקבל את פנינו שלט ענק עם ברכה: "ברוך הבא לקייב", שמרעיף עלינו ויטלי קליצ'קו־אייקון, ראש עיריית קייב ואחד המתאגרפים הגדולים בכל הזמנים.
מדריך המפות של גוגל סחב אותי לרחוב צדדי, הרחק ממרכזי הקניות. צעדתי בין מקומיים קשי יום שהתחבאו מהקור בתוך הררים של שכבות בגדים. נכנסתי לבניין מגורים ופסעתי בין דלתות שעליהן מצוין שבמקום קיים בורדל כזה או אחר. עסקי הזנות פורחים פה. בכל כמה מטרים תמצא פרסום למועדוני חשפנות ומסז' חושני. על דלת מכוסה בעור מהוה תלוי איור שמעיד שכאן מתאגרפים. ניגשתי למה שנראה כקבלה, וביקשתי שישדכו לי מאמן. הציגו בפניי את אנטולי, גבר קירח וגרום שנמצא בשנות ה־60 לחייו.
אנטולי לחץ לי יד באסרטיביות ונכנסנו פנימה, לאולם קטן ודחוס עם זירה פיצית, כמה שקים ומשקולות ישנות. המאמן החדש שלי הריח מזיעה ישנה. הוא החזיק בידיו שני ספוגים לבנים, שבהמשך אלמד להכיר היטב. ציינתי בפניו שהגעתי כדי להתאמן קצת וקל, להפיג את מעמסת היום הארוך שעברתי. הוא הנהן, התעלם לחלוטין מבקשתי, דרש שנתחיל לעבוד בלי כפפות וניסה ללמד אותי טכניקת אגרוף רוסית.
היות שהסגנון זר וסבוך עבורי, יצא שבמשך שעה ארוכה אנטולי חבט בי בלי הפסקה תוך פליטת נזיפות שקוראות לי להתחמק ממכותיו. כשהסברתי לו שעליו להיות סבלני איתי, חבט בי חזק יותר. כדי להוכיח לי שמה שהוא מלמד יעיל ואפשרי, קרא מדי פעם לאדם בדמות גורילה ובעזרתו הדגים את דבריו. מודה, כשהגורילה ביצעה את ההוראות זה היה נראה קל לחלוטין. אצלי זה לא המריא. בתום דקות מייסרות וכשאוזניי מצלצלות ופניי חבולים - סיימתי את ההדרכה. קבענו שניפגש למחרת לשיעור נוסף. כמובן שלא הגעתי.
אינני סובל את המילה "מנטליות" ואת הנוהג שמכליל קבוצות אנושיות, אבל באוקראינה התוודעתי לתפיסה נוקשה ולא מתפשרת, שמחייבת את האורח להתנהל אך ורק לפי צליל החיוג המקומי, גם אם המבקר הוא בעל המאה. זה קרה גם בזמן העבודה. למשל עם איש הקול שלנו, בוגדן שמו, שהיה דומיננטי עד לרמת דיקטטורה.
כשנפגשנו לראשונה והוא הציג את עצמו, הדהדה בראשי בדיחה ישנה של חברי הקומיקאי שגיב פרידמן על כך שאדם שנושא את השם "בוגדן" עלול לעורר חשד בכל הנוגע למידת נאמנותו. כנראה בגלל התת־מודע שלי, נקודת הזינוק שלו לא הייתה מיטבית. חוץ מזה היה לבוגדן הרגל מעצבן: לשמוע את בקשתי, ולעשות את מה שהוא חושב לנכון - אפילו כשזה ההפך מהנדרש.
בנוסף מצאתי את עצמי ננזף על ידו שוב ושוב בטענות מקצועיות. הוא לא הבין, למשל, איך אנחנו עובדים בלי תסריט. פעם אחרת עצר בנקודת השיא של יום הצילום כדי להחליף מערכת קול אחת לשנייה, עניין שמעולם לא הכרתי.
בתום ימים של עינויים הסברתי לו שהוא חייב להקשיב לי ולזרום איתי. חשבתי שהוא הפנים, אבל לא. בסוף יום הצילום האחרון הוא ניגש אליי והסביר לי ארוכות איך הסרט צריך להתחיל ולהסתיים. "יש לי זמן לעבוד על זה ולהדריך אותך", הוסיף. כדי לא לאבד סופית את שפיותי, קפצתי למאפייה הקרובה ותקעתי מאפה מתוק מדי בטעם דובדבנים.