הנשיא הראשון חיים ויצמן קיבל בשנת 1950 מתנה מארה"ב: לימוזינה נדירה מדגם לינקולן קוסמופוליטן, אחת מתוך סדרה של 18 שיוצרו. ויצמן הודה בנימוס להנרי פורד השני, שהעניק לו את השי, אבל אחר כך רטן: "אני לא אוהב מתנות שאוכלות", והיא אכלה ועוד איך - 3.5 ליטר לקילומטר. ויצמן כמעט שלא נסע בה במהלך כהונתו.
המתנה שהעניק לנו השבוע הנשיא האמריקאי יכולה להיות נהדרת: להציף מחדש את השיח הקריטי על עתידנו, אם כמדינה יהודית אם כמדינה דו־לאומית. אבל בהתנהלות לא נכונה, המתנה הזאת יכולה גם לחזור ולנשוך אותנו. הכרזה נמהרת על סיפוח עשויה להחזיר את האלימות ואת הטרור לחיינו וגם לאיים על עתיד הסכם השלום עם ירדן. על הדרך, היא גם תוסיף כחצי מיליון פלסטינים לאוכלוסיית ישראל.
כשנחשף הסכם אוסלו בספטמבר 1993 מיהרנו, הכתבים הצבאיים, לרדוף אחרי הרמטכ"ל דאז אהוד ברק לטקס באתר השריון בלטרון. ברק נעמד על הגבעה בפישוק אופייני, הניח ידיו על מותניו וירה נחרצות: "ההסכם מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". גם תוכנית טראמפ, על אף העבודה הרבה שהושקעה בהכנתה, נראית כאילו יצאה מאותו מפעל גבינה מחוררת. אבל בזאת מסתיים הדמיון להסכם אוסלו.
בצד החיובי: באוסלו ישראל נתנה נדל"ן וקיבלה רק הבטחות - בתוכנית טראמפ ישראל היא שמקבלת נדל"ן והפלסטינים נשארים רק עם הבטחות. באוסלו הם עוד יכלו לחלום על חזרה לקווי 1967 ולמזרח ירושלים; "תוכנית המאה" שוללת מהם גם את החלום, ומשאירה אותם עם 70% משטח הגדה כהבטחה על נייר, בתוספת של עוד חילופי שטחים ששווים קצת יותר מ־15% משטח יהודה ושומרון. אבל ההבדל המהותי הוא שאוסלו היה הסכם שאליו הגיעו שני הצדדים, וכאן יש הצעה במעמד צד אחד.
ניכר כי מי שעמלו על הכנת המפה של "עסקת המאה" לא ממש בקיאים בתוואי השטח. בקווים הגסים שצוירה היא משאירה בידי ישראל את כל השטח והכפרים שמדרום לכביש 443 ואת גוש הכפרים הפלסטיניים שמדרום לבית אריה, הצופים אל נמל התעופה בן־גוריון. רק בשטח הזה מתגוררים כ־100 אלף פלסטינים. על פי התוכנית, הם אמורים להישאר אזרחים פלסטינים, אבל להתגורר בצד הישראלי של הגבול.
לכאורה, ניתן לקזז את תוספת הפלסטינים הזאת בחילופי שטחים והעברת חלק מערביי ישראל לשטח הרשות הפלסטינית, אבל גם כאן ניכר שמישהו לא חשב עד הסוף. העסקה מציעה להחזיר לצד הפלסטיני את כפרי המשולש - ובהם טירה וקלאנסווה, שני כפרים ממערב לכביש 6. האם מישהו באמת ישקול להעביר את כביש 6 לשטח המדינה הפלסטינית?
עיקר הבעיה הדמוגרפית היא בירושלים. העסקה מגדירה את גבולות עיר הבירה כשטח הנמצא ממערב לגדר ההפרדה. בשטח הזה יש עשרות כפרים פלסטיניים, שבהם מתגוררים 300 אלף איש שאין להם שום זיקה למדינת ישראל. האם ישראל באמת מעוניינת לקלוט לתוכה את מאות אלפי הפלסטינים האלה? האם מישהו מעוניין להעניק להם אזרחות ישראלית נוסף על תעודת הזהות שכבר יש להם היום? על פי התוכנית, תהיה להם הזכות לדרוש אזרחות ישראלית.
באוסלו השתדלה ישראל להימנע ככל האפשר מיצירת מובלעות של יישובים מבודדים בתוך שטח פלסטיני, מתוך הבנה שמובלעת כזאת תנציח מוקד של חיכוך ואלימות. שתי המובלעות הבולטות שנקבעו באוסלו - נצרים וכפר דרום - הפכו לסיוט מבחינה ביטחונית. עסקת טראמפ מגדירה 15 מובלעות כאלה, שיהיו אי ישראלי בתוך ים פלסטיני, עם ריבונות ישראלית על היישוב עצמו ועל כביש הגישה אליו בלבד.
מה יגיד הרחוב
בשנים האחרונות הצליחה ישראל ליצור בידול בין עזה ליהודה ושומרון, מתוך הבנה שמדובר בשתי בעיות שונות מהותית, עם אוכלוסיות שונות בתכלית, עם ממשלות שונות - ושאין לישראל דרך לנסח מדיניות שתהיה ישימה לשתי הטריטוריות האלה. תוכנית טראמפ מחזירה את הזיקה בין עזה ליהודה ושומרון, ואף יוצרת חיבור פיזי ביניהן. רבים במערכת הביטחון רואים בזה יתרון, אבל הם נשענים על משאלת לב שיבוא יום והרשות הפלסטינית תחזור לנהל את עזה. כדי לעקור את חמאס מעזה יש לעקור אותו מהלבבות של שני מיליון עזתים, וזה כנראה לא יקרה. לישראל אין שום אינטרס לחבר בין ישות האויב החמאסית הענייה והנחשלת, לבין הגדה המערבית, שם אפשר לדמיין עתיד טוב יותר.
אלה רק כמה דוגמאות לבעיות הבולטות בתוכנית, אם בכלל תיושם אי־פעם. הרחוב הפלסטיני נראה בימים האחרונים כמי שממתין לראות אילו צעדים תנקוט ישראל בעקבות התוכנית. הכרזה חד־צדדית על סיפוח עשויה לעורר אותו, לאו דווקא לאינתיפאדה המונית, אלא לחידוש פיגועי הבודדים. לא קשה לנחש איך ינהג הקבינט הישראלי הנוכחי לנוכח חידוש האלימות ערב בחירות. מהלך של סיפוח גם יקטע את מאמצי ההסדרה בעזה ויחזיר את האש ליישובי הדרום - מה שעשוי להוביל אותנו לעוד מערכה מיותרת שם.
גם הרחוב בשאר מדינות ערב עוד לא לגמרי מעכל את האירוע. המשטרים הסוניים בירכו על היוזמה בשפה רפה ולא מתחייבת. הם ממתינים לראות כיצד ינהג הרחוב שלהם ויתקשו לעמוד מול רחוב שיזעם על סיפוח.
במצב הרגיש ביותר נמצאת הממלכה ההאשמית. האינטרס הירדני היה ועודנו בעד חיץ ישראלי בבקעת הירדן שימנע גבול בין הממלכה לישות הפלסטינית. אבל מעמדו של המלך לא יאפשר לו להישאר ניטרלי בסיפור, והוא יידרש להגיב לרחוב ולפרלמנט שלו, עד כדי השעיית הסכם השלום עם ישראל. אנחנו עלולים לסכן את הברית האסטרטגית שלנו עם ירדן, ברית שכבר שני עשורים מרימה תרומה עצומה לביטחון ישראל ממזרח.
אבל אם ננצל את יוזמת טראמפ כבסיס לחידוש השיח הפנימי בינינו על ההיפרדות מהפלסטינים, שיח שיצא מהלקסיקון בשנים האחרונות, נוכל לחזור לעצב בעצמנו את עתידנו. קריאה ישראלית לפלסטינים להידבר על בסיס המצע הזה, שתיתקל קרוב לוודאי בסרבנות, תיתן לישראל לגיטימציה למהלכים חד־צדדיים - לא רק של סיפוח, אלא גם של היפרדות.
סקרי דעת קהל מוכיחים בעקביות שיש בישראל קונצנזוס גדול ומוצק שמעדיף היפרדות והבטחת הרוב היהודי על פני מדינה דו־לאומית. יוזמת טראמפ יכולה להיות הבסיס הרעיוני שעליו נעצב סוף־סוף את גבולות מדינתנו, לפחות בהסכמה בינינו. יש כאן הזדמנות לקחת את גורלנו בידינו ולהבטיח את עתידנו כמדינה יהודית, רצוי בהסכמה עם הפלסטינים, ואם לא - במהלך חד־צדדי. הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13.