את מה שהתחולל פה בשבוע האחרון אפשר להגדיר במילה אחת - "טרפת". ובמשפט אחד - טרפת של מערכת פוליטית שיצאה משליטה, שבה המיינסטרים נגרר אחרי השוליים, והתקשורת נגררת אחרי הפוליטיקאים לתזזית משוגעת משל עצמה. המדינה כולה תלויה על הכף כבר שנה, מערכות שלמות קורסות, אין תקציב, ברקע יש תוכנית מדינית חדשה שדורשת את מלוא הרצינות והאחריות, אבל מבוגר אחראי - אין בנמצא. אולי הגיעה העת שנבין שהדבר הדחוף ביותר שישראל צריכה הוא לא סיפוח בזק ולא נעמה יששכר ולא כנס שואה, אלא ממשלה.
סיפור נעמה יששכר, בחורה שעשתה מעשה מטופש ונחתה ברוסיה עם חשיש בתיק, הפך לתוכנית הריאליטי הנצפית במדינה, רק עם פרקים משעממים שלא קורה בהם דבר. אחרי שהבנו בשבוע שעבר שיש עסקה לשחרורה, זכינו השבוע לדיווח שוטף על תחושות אמה, הבעות פניהם של חבריה, מצב הרוח של פוטין הבוקר וצבע האספלט של המדרכה.
בשיחה שהתנהלה אתמול בעניין בין שלושה מהכתבים המובילים בישראל, שאל ירון דקל את רביב דרוקר ואת עמית סגל, "תגידו, אולי יש לנו חלק בזה?". התשובה היא, מן הסתם, כן. לא רק שיש לתקשורת חלק בזה, יש לה חלק נכבד מזכויות היוצרים על הפארסה. העיתונאים יצאו מפרופורציות לא פחות מהפוליטיקאים בעת האחרונה. מתבקשת רק שאלה אחת - אם שלושה עיתונאים בכירים כל כך מסכימים שזוהי הגזמה פראית, וזה בכל זאת קורה, מי אחראי לזה? האם מישהו אוחז בהגה באמצעי התקשורת, או שכולם רק נגררים אחרי הספין התורן?
מדהים בכלל להעלות על הכתב את ההשוואה, אבל למרבה ההשתאות, תופעת "האחראי הנגרר" קיימת לא רק במקרה נעמה יששכר, אלא גם בכל מה שקשור לעתיד המדינה. מרגע פרסום "תוכנית המאה", ישראל נכנסה לטרפת שאי אפשר להבין ממנה דבר. בכל רגע מצהיר אחד ה"קברניטים" הצהרה דרמטית והרת גורל, ולאחר כמה שעות עושה סיבוב פרסה. מספחים! מאשרים! מחילים! מכנסים! - ולאחר כמה שעות, בעצם לא. כולם עסוקים בעשיית היסטוריה אינסטנט, שבמסגרתה, בתוך 24 שעות לא נכיר את פני המדינה.
העיתונאים, שאמורים לפעור פה בתדהמה לנוכח ההתנהלות הילדותית של מי שאמור לנהל פה את העסק, עומדים ביציע ומשתגעים בעצמם. חלקם יושבים שבעה ומכנים את התוכנית הטובה ביותר שהונחה אי פעם לפתחה של ישראל "אסון לאומי", וחלקם מרימים לחיים, ומכנים את התוכנית המסובכת שטיבה עדיין לא ברור לאף אחד "הצהרת בלפור השנייה". הלו, סליחה על ההפרעה באמצע המסיבה, אבל האם יש קברניט בספינה?
לאזרחי ישראל שמעוניינים להבין מה קורה כאן נותרה ברירה אחת - לאטום אוזניים מול כל פוליטיקאי או עיתונאי ולהקשיב רק לביטחוניסטים. אלה שלא מברברים את עצמם לדעת, אלא צריכים אשכרה לפעול בשטח ולשמור על ביטחון כולנו, בעוד תוכנית הריאליטי של המרוץ לאין־ממשלה מתנהלת במדיה.
קחו את ראש השב"כ לשעבר יורם כהן. לאורך כל הדרך הוא חשב שתוכנית שתי המדינות הישנה היא אסון, אבל הדגיש שהשאלה הקריטית בנוגע ל"עסקת המאה" היא לאן הולכים איתה. לדבריו, הדרך הנכונה להתנהל היא ללכת בזהירות על מעבר צר שתלוי בין שתי תהומות. אומנם "עסקת המאה" מרחיקה אותנו מהתהום שהיא אסון שתי המדינות, אבל היא מקרבת אותנו לתהום השנייה, שהיא אסון המדינה האחת. במציאות שבה הפלסטינים איבדו הרבה כל כך מציפיותיהם, קשה להעריך שהם יצליחו לעמוד לבד על רגליהם. לא מדובר בהערה הומניטרית, אלא בהערה פרגמטית: אם הם לא יעמדו על רגליהם, זו תהיה בעיה לנו, הישראלים. אנחנו נצטרך לשלם את המחיר על ההשלכות שלה.
הפתרון, לדעתו, הוא לשמוח בקערת הסוכריות שקיבלנו מממשל טראמפ ולקבל את התוכנית, אבל בד בבד להקפיד ליצור צמצום ניכר של הסיבות לסכסוך. פרידה אמיתית מהפלסטינים תתאפשר בשיפור הכלכלה, כמו גם ביכולת התנועה, בכבישים ובתעשייה. אם חיי היומיום שלהם ישתפרו והם יהיו עסוקים באופק כלכלי אישי, יהיו להם פחות סיבות לשנוא אותנו ולהתפוצץ עלינו בכל הזדמנות אפשרית.
לא מדובר רק בפלסטינים - יישום התוכנית תלוי בהרבה יותר מהסכמה רגעית של הנהגת מצרים וסעודיה, שנובעת מאינטרס מקומי מול טראמפ. הרחוב במדינות האלה לא תמיד נתון לשליטת ההנהגה, וצריך לאפשר לו להישאר על אש נמוכה. אם ישראל רוצה לנצל את התוכנית בחוכמה, היא צריכה להיות "מנצחת נדיבה", ולא כזו שמפטירה "מגיע לכם, תסתדרו". האינטרס הישראלי הוא שתהיה לפלסטינים מדינה מינוס, שתתפקד ברווחה בנפרד מאיתנו. אחרת, בעיותיהם יחזרו אלינו.
כהן מבהיר עד כמה ישראל צריכה לפעול בזהירות, בחוכמה, באופן מדוד ובקונצנזוס. במילים אחרות, כדי שהתוכנית לא תהפוך מברכה לקללה, צריך לאמץ התנהלות שונה ב־180 מעלות מכל קונספט של תעמולת בחירות. ממשלת מעבר, ממשלת מיעוט או ממשלה צרה לא יוכלו להצליח במשימה.
הטיפשות הרביעית
מילא הפוליטיקאים, מהם הפסקנו לצפות למשהו מזמן. מילא כתבי דור ה־Y מלאי העזוז ונטולי ההבנה, שמסקרים את המדינה כאילו לא הייתה יותר מחומר גלם לתמונת אינסטגרם. אבל יש מספיק עיתונאים בכירים, אחראים ומלאי ניסיון והבנה, שעוד זוכרים שהתקשורת היא לא הטיפשות הרביעית אלא הרשות הרביעית, ושיש לה תפקיד בעת שהמערכת הפוליטית יוצאת משליטה. הבכירים יכולים לתפוס פיקוד, ופשוט להפסיק לסקר את התעלולים הפוליטיים הריקניים. יש חודש עד הבחירות, ובמהלכו העיתונות צריכה לייצר סדר יום עיקש משלה.
השאלה היחידה שפוליטיקאים יידרשו לענות עליה מעכשיו ועד 2 במרץ היא איך להימנע מבחירות רביעיות. פשוט כך. כל הסקרים מראים שהטריקים והשטיקים, כולל לטוס לארגנטינה ולהחזיר את אמא של מרקו ולספח מחר בבוקר את ירדן וסעודיה, אינם גורמים לתזוזה על המפה. אנחנו תקועים בקיפאון, עם ממשלה ללא מנדט ליישום משהו אמיתי בשטח. הקיפאון גרם למערכת הפוליטית לאבד כל חוש אחריות. כך ש"עסקת המאה" היא לא הסוגיה המרכזית, ובטח לא נעמה יששכר, או כל שפן אחר שיישלף מהכובע לטובת כותרת בפתח מהדורה.
אגב, ערב בחירות 2015 הבטיח נתניהו שאם ייבחר שוב לראשות הממשלה, הוא ישנה מיד את שיטת הממשל כדי למנוע סחטנות פוליטית, ויעביר חוק שלפיו ראש המפלגה הגדולה ביותר בבחירות ממונה אוטומטית לראש ממשלה. לו היה מקיים אז את הבטחתו, לא היינו בפלונטר הזה עכשיו. כך שזוהי חקיקת הבזק היחידה שצריך להעביר בכנסת הנוכחית. חקיקה שתוביל להכרעה ברורה.
זה לא יבוא מהפוליטיקאים, אלא רק מלחץ של התקשורת על כל גוניה. אם העיתונות ידעה להיות אובססיבית בנושא שולי כמו נעמה יששכר ואמא שלה, היא מסוגלת להיות אובססיבית בעניין חשוב קצת יותר. להתעקש ולשאול שוב ושוב איך נימנע מבחירות רביעיות ואיך תקום פה ממשלה סוף־סוף.