בכל הדורות נהגו דרשנים להוציא כמה מילים מתוך הפרשה, מידי פשוטם, ומבלי להתכחש חלילה לפשוטם, להשתמש בהן ולהוסיף נופך של רעיונות קדושים ואמיתיים. כך, בעניין מכת חושך, שעליה נאמר: "ולא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו" (שמות י, כג). 

קורה שאדם סובל, שבאות עליו צרות. הוא יהודי מאמין ועושה חשבון נפש, אבל אינו מוצא במה חטא ואינו יודע מה לתקן. או שמצא ותיקן את דרכו, אך אינו רואה שיפור במצבו. פעמים הסיבה היא שהתמקד בתיקון העניינים שבין אדם למקום, וזנח את העניינים שבין אדם לחברו.

כתב חכם דוד זאיד, רב קהילת קודש במקסיקו סיטי, שמצב זה נרמז בפסוק לעיל: "לא ראו איש את אחיו". כלומר לא ראו ולא בחנו את העניינים שבין אדם לחברו, ולכן "לא קמו איש מתחתיו". הם לא מצליחים להיפטר מהצרות.

ומכיוון שהתחלנו בציטוט מדברי חכמים אשר בקהילת מקסיקו, נוסיף הסבר נוסף מפי החכם שאול קרדי, ראש ישיבה מקהילה זו, על הפסוק "גם מקננו ילך עמנו... כי ממנו ניקח לעבוד את ה' ואנחנו לא נדע מה לעבוד את ה' עד בואנו שמה" (שמות י, כו־כז).

לדברי קרדי, אדם חושב שהוא ייקח איתו לעולם הבא את התפילות שלו, את השבתות והמצוות שקיים, ואילו הישגיו הגשמיים, מלבושיו, מכוניתו, הדירה - אלה יישארו פה אחרי לכתו.

אך האמת היא שזה בדיוק הפוך. כשאתה מכניס אורחים לביתך, הרי שקידשת את ביתך וקיימת מצוות הכנסת אורחים - זו עבודת ה'. אם תשתמש בנעליך כדי ללכת לבית הכנסת, הרי בזה קידשת את נעליך. כלי המטבח שהשתמשת בהם לבשל ולהגיש מאכלים כשרים ולסעודות מצווה על שולחנך, גם הם חלק מעבודת ה'. 
הגדיל לעשות הסבא מקלם זצ"ל (ראש ישיבת קלם), שלפני מותו הלך להיפרד מספריו וכן מכלי תשמישו, הסירים והצלחות אשר שירתו אותו לעבודת ה' בימי חייו.

לעומת זאת, ייתכן שכאשר נגיע לשמיים, שם יראו לנו את התפילות שלנו וכיצד קיימנו את עבודת ה' בהיותנו בעולם הזה, ואז עלול להתברר כי דווקא באלו דברי הקדושה היינו די חלשים. 

רעיון זה נרמז בפסוק לעיל: "גם מקננו ילך עמנו", לעולם הבא. כל הקניין הגשמי שלנו ילווה אותנו לעולם האמת, "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'". ולגבי עבודת ה' שלנו: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד... בואנו שמה".

המבט על מעשינו בהיותנו בעולם הוא שטחי ומטעה, ופעמים שאנו נכשלים ברמייה עצמית. רק שם, בעולם האמת, נדע לבטח אילו מעשים שעשינו - הגשמיים ורוחניים - היו אמיתיים וללא פגם ואילו מעשים היו נגועים בכוונות לא טהורות כגון פזילה לכבוד ותהילה.