חוקרים מטעם עצמם

הגופה עוד לא התקררה, כמו שנהוג לומר, וכבר נמצאו מתפלאים ומתפלאות לרוב. "קובי בראיינט היה אנס אכזרי", פסקה אחת בפייסבוק, ומבול התגובות לא איחר להגיע. הרוב כמובן תהו: "כיצד עשו מהאיש הזה גיבור?" וחלק גם האשימו את התקשורת בהשתקה. תמיד מאשימים את התקשורת.

בהיות הטור הזה חלק "מהתקשורת", אנסה להיצמד לעובדות. ראשית לעובדה אחת שממש לא קשורה לדיון המגדרי, אלא למרכזיות שתפס מותו של כוכב הכדורסל בחיינו. את כמות מעריצי ה־NBA בישראל (כלומר מעריצים־מעריצים, כאלה שאשכרה מכוונים את השעון המעורר לשלוש לפנות בוקר כדי לצפות בהתמודדות בין אוקלהומה למילווקי, נניח) אפשר לדחוס ליציע במשחק כדורגל של ליגת העל בין הפועל רעננה לסקציה נס ציונה. 

גם אם הגזמתי מעט, הרי שאין ספק שמדובר בענף הספורט שזוכה להכי הרבה כיסוי ביחס לפופולריות האמיתית שלו בציבור. הסיבה לכך היא בעיקר העובדה שרבים מחובבי ה־NBA מועסקים בתקשורת על שלל ערוציה. אם לדבר בשפה ברורה ככל האפשר: יש יותר ישראלים שתהו האם להרוג-הסלב קוראים קובי כי הוא יהודי, מאשר אנשים שהכירו את הקריירה המרשימה שלו בלייקרס.

זה קצת כמו לראות באבל הכבד שהיה לרגע הבון־טון על לכתו של אריק איינשטיין למשל (הזמר הנערץ עליי, לבל יטעה מישהו לחשוב אחרת), בבחינת אבל לאומי, בלי לחשוב על כך שעשרות האלפים שמילאו את כיכר רבין הם פחות ממספר הצופים בהופעה ממוצעת של עומר אדם. ברור שזה לא סותר, שהרי יכול אדם גם להוקיר את זכרו של איינשטיין וגם להתפנן על אדם, יבדל"א. 

בעצם, אולי מה שלא נאמר בקול רם, ישב כנראה בירכתי התודעה. שהרי בינינו - לא רק על איינשטיין הזמר התאבלו בכיכר שבה נוהגים להתאבל כבר כמעט 25 שנים, אלא על ישראל שבה היה איינשטיין אייקון תרבותי שאיש לא העז לערער על מרכזיותו, ועל שיפוטם של מי שהעמידו אותו במרכז.

אני לא אומר שתזכרו את זה כשאתם צופים בפרשנויות על מי ניצח במשחק הפוליטי החדש המוכר כ"יוזמת טראמפ" (כלומר - ביבי או גנץ), אני רק אומר שקצת כמו עם ה־NBA, רוב מי שמסקר את האירוע המריא עם המסקנה מנתב"ג, בין שבראוותנות אופיינית או בצניעות מעושה.

ועכשיו לאונס שהיה או לא.

אני לא מתיימר לקבוע. אני יודע רק את מה שיודע רוב מי ששמע על הפרשה בזמנו: בראיינט הואשם באונס. בראיינט הכחיש, אך שילם לקורבן־לכאורה. דמי השתקה או דמי סחיטה? כנראה שלעולם לא נדע. משפט לא התקיים ומכיוון שכך, בראיינט לא הורשע. לפיכך מי שמכנים כיום את בראיינט אנס אינם רק עוברים על חוק לשון הרע (אם כי ספק אם יורשיו יטרחו לתבוע) אלא גם על חוקי המוסר. 

את המשפט האחרון יש להסביר: אני מודע לכך שרוב מעשי האונס אינם מדווחים כלל ושעוד פחות מכך מסתיימים בהרשעה של האנס. ובכל זאת, אני אומר באחריות מלאה וכמי שהוא אב לשתי בנות: אני מעדיף לחיות בחברה שבה אשמים חומקים לעתים מאימת הדין מאשר בחברה שבה תרבות הלינץ' גוברת על הכרעת הדין. 

בלהט הוויכוח התגלו גם כמה חוקרים מטעם עצמם, שידעו לספר על ראיות פורנזיות שתמכו בגרסת המתלוננת נגד בראיינט. רק שהם שכחו דבר אחד: תקפותה של אף אחת מהן לא קיבלה את אישור בית המשפט.

אני יודע שאנו מצויים בעידן שבו אפילו גילוי הבנה מצד גבר למאבק נשי נתפס כהתנשאות או אף "הסגברה", ומבקש לטעון שאני באמת מבין את המאבק להגברת המודעות לעבירות מין. אני מבין גם שחלק ממה שמתדלק אותו הוא המספר הרב של נשים שהיו קורבן לעבירות כאלה שלא דווחו (וממילא גם לא התבררו בבית המשפט). 

הנתון הזה הוא מחריד בעיניי, ממש כך. אבל הוא מחריד רק מעט פחות מאשר חיים בחברה שבה פסק וגזר הדין נכתבים עוד לפני כתב האישום ובנפרד מההליך המשפטי התקין. נכון שיש בקרבנו פושעים שמתהלכים חופשי, ממש כמו שיש חפים מפשע שנמקים בבתי הסוהר, אבל למרות שתי הנחות היסוד האלה אנחנו מוכרחים לאכוף על עצמנו את הרכנת הראש בפני בית המשפט. למה? כי בחברה שבה אין דין ואין דיין, אלא רק תליינים שמקור סמכותם הוא הרעש ברשתות החברתיות, יהיו בסוף גם יותר אנסים.

עוד לא אמרנו מילה על מי שהיה ספורטאי ענק, פעיל למען הקהילה ונערץ על רבים, מי שנפל אל מותו ביחד עם אחרים, ביניהם בתו בת ה־13. אני מתנצל, אבל ככה זה כשחשים שיש צורך דחוף יותר להרחיק מהגופה את מי שצועקים "אונס" בעודם עוסקים בנקרופיליה.