"מאיר, בן שלי, בדאלכ!", קוננה על בנה המת טויה (ויקטוריה) תמרה בת ה־87. קולה בלט מבין קולות הבכי החרישי של בני המשפחה ומאות המלווים של האדם היקר שהפך לאחי הבכור בהיותי עולל זב חוטם.
התור להנחת האבן על תלולית העפר הטרייה היה ארוך. בשארית כוחותיה טויה הזכירה לכולם את מה שאמור להיות המובן מאליו, שזה לא הגיוני, לא נכון, נוגד את הטבע. "אני אמא שלך, אבני, אני צריכה להיות שם, לא אתה. תקום, מאיר, שלא יהיה לך קר בפנים".
בת 14 הייתה אחותי תהילה כשהחלה לצאת עם מאיר, הבוגר ממנה בשלוש שנים. תהילה, שם כל כך יפה, שלצערנו לא הושרש או הוטמע בקרב בני משפחתי. אין לי מושג למה קיצרנו לשם טלי.
לאחי ולי צץ לפתע אח גדול וחתיך, אח קוּל (באותם ימים, גזעי) אופנוען, שיער שטני ארוך, היפי, תקליטים של דיפ פרפל ולד זפלין ועוד עשרות זמרים ולהקות רוק משנות ה־60 וה־70, לצד אומני המזרח, צמד הדקמוש, אהובה עוזרי, נסים סרוסי, אבנר גדסי, שימי תבורי. להופעות של חלקם הרחיק הזוג הצעיר עד למועדוני הקצב ברמלה.
כל אימת שמאיר נכנס לביתנו, הייתה זו חגיגה של קפיצות שמחה, חיבוקים של ילדים על אחיהם החדש. טלי הייתה מסונוורת מאהבתה אליו. לו הדבר היה תלוי רק בה, הייתה מתחתנת איתו כבר אז, בגיל 14, וטסה איתו אל מחוץ לשכונת התקווה, מקום מגורינו. לימים הקשר הזוגי שלהם, אהבתם, מילא אותי בהשראה.
ציפורה, בת דמותה הספרותית של טלי, כיכבה בספרי הראשון, "הירח ירוק בוואדי", שהוא מעין אוטוביוגרפיה דמיונית. עלילת הספר מתרחשת בשכונה באמצע שנות ה־70.
****
בדיוק כשהתרווחתי על הכורסה ותכננתי לשקוע בעיתון (...) נכנסה ציפורה לסלון כולה רועדת מהתרגשות ונעלה אחריה את הדלת. היא משכה אותי בשערות וציוותה עלי לקום ולהתיישב על הספה, כי יש לה משהו חשוב לספר לי.
(...) "אל תשאל, מוסא, אל תשאל", היא ליחששה בהתלהבות (...)
"מה קרה?" שאלתי.
היא קמה מהכורסה ובדקה עוד פעם אם הדלת נעולה, ואחר כך השביעה אותי בכל מה שזז שלא אגלה להורים מה שאני עומד לשמוע ממנה, כי במילא היא מתכננת לעשות את זה בעצמה בארוחת ליל שבת בעוד שלושה ימים. היא גם איימה עלי שבמקרה ואלשין זה יהיה הסוף שלי, וחוץ מזה תיפול קללה על השדים בני יהודה שתגרום להם להפסיד בשבת ולרדת ליגה (...)
נשבעתי לה מיד.
(...) היא קירבה לי לאוזן את השפתיים שלה המרוחות ליפסטיק אדום עז ומבהיק, ולהפתעתי העצומה לחשה לי שהכפרה שלה נסים בא בעשר בבוקר לאסוף אותה עם המשאית של העבודה שלו מבית הספר פיטמן, שבו היא מעבירה את הזמן שלה, והציע לה נישואים. הסוד המרעיש עשה לי טוב על הלב לא פחות מאשר לה. לרגע ראיתי את האור בקצה המנהרה החשוכה. היא נשענה על הכורסה, הרימה לתקרה את עיניה והמשיכה כאילו היא חולמת בהקיץ.
"הוא גדול, נסים, גדול, הוא לא סתם הציע לי, הכפרה... לפני זה הוא לקח אותי לטיול רומנטי, משהו דבש, במזח של נמל יפו. בהתחלה לא הבנתי מה נפל עליו, פתאום לוקח אותי לטיולים, אבל איך שהתיישבנו על המזח, ואיך שכל היונים עפו מהמים, הוא אמר לי ‘מה דעתך שנתחתן?'". היא נאנחה, וכולה מרוחה בחיוכים הוסיפה, "איזה תמונה - משהו דבש, אה? איך שהיונים עפים - עושה לי בואי נתחתן. אל תשאל איזה שוק חטפתי על המקום מרוב שהלכתי להתעלף... יו, יו, מוסא, אני אתחתן סוף סוף עם נסים.
(...) אמרתי לה מזל טוב ושאלתי איפה הם יתחתנו.
"רק באולמי דליה! יו, איזה אולם זה דליה. משהו דבש. הייתי שם בחתונה של לבנה הכושית, שכנה של נסים. העיניים יצאו לי מהחורים מרוב הפאר".
(...) "אני רוצה שתהיה לנו דירה שלושה חדרים בבת־ים, אין, אין כמו בת־ים, איזה בניינים בונים ביוספטל. זהו, אני יגיד לאבא שיקנה לנו שמה דירה. יו, אני בגן עדן עכשיו... אני יעזוב סוף סוף את השכונה המסריחה הזאתי. סוף כל סוף להתפטר מכל הערסים והנרקומנים".
***
המציאות של טלי לא הייתה רחוקה מהפנטזיה של בת דמותה הספרותית. בגיל 17 עמדה מתחת לחופה עם בחיר לבה החייל, מאיר. החתונה התקיימה במלוא ההדר באולמי "שושנים", סמוך לאולמי "דליה" ברחוב המסגר. כעבור מספר חודשים נולדה להם בתם קרן, והם העתיקו את מקום מגוריהם לדירה מהניילונים, פסיעה מרחוב יוספטל בבת ים.
את רוב חייו העביר מאיר בשירות בצבא הקבע. האהבה והקרבה בינו לבין טלי השתמרו והתעצמו עם השנים. אחרי קרן נולדו עוד שלושה: אלירן, שנולד ביום הולדתה של טלי, ואחריו ליהי ונוי. את חופשותיהם המשפחתיות עשו לסירוגין באילת, שם רכשו יחידת נופש במלון דירות, ובכפר הנופש הצבאי בגבעת אולגה. וכמו כל משפחה בורגנית נורמטיבית, טסו לנפוש בחו"ל אחת לשנתיים־שלוש.
מאיר היה בדחן גדול. לו היה בוחר בקריירה של סטנדאפיסט, בטוחני שהיה מגיע רחוק בתחום. כל מפגש איתו היה מלווה בפרצי צחוק עזים, שלו ושל הסובבים אותו. עם השנים קנה לו חברים ואוהבים רבים. בצבא תמיד הגדיל ראש, עסק בתחום הרכב, תחילה כמכונאי ועם הזמן כקצין בטיחות תעבורה בחיל חימוש. היה הנדי־מן לעילא ולעילא. כל המשפחה המורחבת נהנתה מידיו, תמיד הוא שתיקן, החליף וטיפל בענייני תחזוקת הבית.
לפני כשלוש שנים התגלה גידול סרטני בראשו. הרופאים בישרו לטלי שהגידול הוא בדרגה 4 וכי נותרו לו חודשים ספורים של חיים. הוא עבר שני ניתוחי מוח קשים וטיפולי כימותרפיה מפרכים, והפלא ופלא אלה לא השפיעו כהוא זה על חזותו המרשימה. נותר במשקלו, לא הכחיש, שערותיו לא נשרו, חיוכו הקבוע לא מש מפניו, חוש ההומור שלו לא נפגם, והאופטימיות שלו הייתה ונותרה נדירה, כמעט דתית. מעולם לא התלונן. "הכל טוב. יהיה בסדר", היה המשפט השגור ביותר בפיו. אולי כוח הרצון והחיות המתפרצת ממנו הם שהשאירו אותו בחיים במשך שלוש שנים, ולא כחצי שנה על פי תחזית הרופאים.
כחודש לפני מותו חלה הרעה במצבו. הוא אושפז בבית החולים בילינסון, ומשם נשלח להוספיס בתל השומר למשך 12 ימים. בתאריך 12.1.2020 נשם את נשימתו האחרונה, והוא בן 63.
***
מאיר, בדאלכ! אללה ירחמכ, אחויה! היית בן ואח, בעל, אב, סב, גיס וחבר למופת. חייך נגדעו בטרם עת, כשאתה בשיא כוחותיך. כולנו נתגעגע לחיוכך הנצחי ולבדיחותיך. לעולם נשמתך תהיה צרורה בצרור החיים ובלבבותיהם של כל בני משפחתך וחבריך.