חייבים קור רוח מול שדי האלימות הפלסטיניים שיוצאים מהבקבוק

השבוע התחלנו לשלם את מחיר הפוטו־אופ בבית הלבן: שדי האלימות הפלסטיניים יוצאים מהבקבוק, וכדי להחזיר אותם יידרשו ניהוג מחושב וקור רוח, שאינם מאפיינים את ימי הבחירות הצעקניים שלנו. הלוואי והיה אפשר לצפות גם לקור רוח מצד העמיתים שלי, אנשי התקשורת, אבל הדרך שבה התקשורת מתנפלת בחדווה על כל הזדמנות לעורר בהלה - מווירוס ועד בלונים - אינה מבשרת טובות. 

כפי שגם נכתב כאן בשבוע שעבר, מה שעומד לפנינו בשלב הזה אינו אינתיפאדה המונית אלא גל מחודש של פיגועי בודדים. הרשות הפלסטינית אינה מעודדת את ההמונים לצאת ולהתעמת, אבל האווירה המתוחה שנוצרה אחרי הכרזת טראמפ דוחפת בודדים לביצוע פיגועים.

על זה נוסף גם הטריז הגס שתקעה "תוכנית המאה" במרקם השברירי עם ערביי ישראל והגדירה רבים מהם כמי שאינם אמורים להיות חלק ממדינת ישראל. בדיעבד למדנו שאת הרעיון לערער את מעמדם של ערביי ישראל ולכלול אותם בתוכנית טראמפ תרם דווקא ראש הממשלה.

ב־2015 עמדנו מול גל דומה של טרור בודדים, שדעך אחרי כשנה הודות להתנהלות נבונה ועדינה של שר הביטחון בוגי יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ההתעקשות של השניים לבדל בין הטרור לבין מרבית האוכלוסייה, גם כשהדם רתח לנוכח פיגועים אכזריים, השאירה את רוב הפלסטינים מחוץ למעגל האלימות. זה דרש אז איפוק וביטחון עצמי, שתי תכונות הנוטות להתפוגג אצל פוליטיקאים ערב בחירות.

לרמטכ"ל אביב כוכבי ולקציניו יהיה תפקיד מרכזי בשמירה על מדיניות ישראלית מרוסנת שלא תדרדר אותנו לאלימות רחבה יותר. מי שהחליט בצה"ל דווקא בימים האלה להיכנס בלילה לג'נין כדי להרוס בית מחבל עוד לא הבין שאנחנו נכנסים למציאות חדשה. כל כניסה לג'נין יוצרת חיכוך, וכשמדובר בפעולה שהיה אפשר לעשות אותה גם בעוד שבועיים - כדאי להימנע מחיכוך לא הכרחי. הפעולה הזאת הסתיימה בהרג מיותר של שוטר פלסטיני, בימים שבהם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מקפידים לשמר את התיאום הביטחוני מול ישראל.

סנוואר והפושים

דווקא בעזה מגלים נתניהו ושר הביטחון בנט יכולת ריסון מפתיעה, בעוד שהאופוזיציה ואנשי כחול לבן הם שמאמצים את העמדה המתלהמת. אין דבר קל יותר מלהצהיר ש"ככה אי אפשר להמשיך", כאילו למישהו יש פתרון קסם שהוא שומר בכיס, שיחזיר את השלום ואת הביטחון לעוטף עזה.

אליהם חוברת תקשורת היסטרית שמטפחת את הפחדים של תושבי הדרום. הפחדים הם אמיתיים, והימים שעוברים עליהם אכן לא קלים. אבל במקום לחזק את ידיהם נראית התקשורת כמי שמעודדת תחרות בין התושבים בשאלה מי יצלם סרטון של ילד מפוחד יותר. יחיא סנוואר, שמנוי על כל הודעות ה"פוש" של התקשורת הישראלית, רואה את הפאניקה ומתמוגג. כמה קל להפחיד אותנו: צריך רק זר בלונים ומטען שעושה רעש כדי להטיל אימה על מדינה שלמה.

סנוואר עדיין דבק בשאיפתו להסדרה, אבל התיר את הרסן בשבועות האחרונים, עוד בטרם הצהרת טראמפ. הוא זעם על ההתנהלות האטית של הצד הישראלי בדרך להסדרה, על העיכובים במתן היתרי היציאה לסוחרים, ועל הבירוקרטיה הישראלית שעורמת קשיים על חידוש היבוא והיצוא מעזה. ברגע שחמאס חידש את שיגור הבלונים לישראל, פירשו את זה חברי הכנופיות האחרות כהיתר לחידוש ירי הרקטות והמרגמות. חמאס, נכון לעכשיו, אינו פועל לעצירת הירי, אבל גם אינו מחדש את ההפגנות על הגדר. הוא מקווה עוד לחזור להסדרה.

שר הביטחון בנט מבין את זה. אף שהורה על עצירת היבוא משטחי הרשות הפלסטינית (בתגובה על החרמת יבוא עגלים מישראל לשטחים) - הוא נמנע מלהטיל מגבלות על היצוא מעזה. תקיפות חיל האוויר בתגובה על ירי נותרו מדודות, וגם הסנקציות האזרחיות שהוטלו השבוע מסמנות שגם ישראל תעדיף לחזור להסדרה על פני יציאה למלחמת הבלונים הראשונה.

אבל ישראל גוררת רגליים, בעיקר בגלל בירוקרטיה שרגילה להקשות על כל דבר שקשור בעזה. בנט ונתניהו היו רוצים לראות התקדמות מהירה יותר בהסדרה והם מבינים שככל שהיא מתמהמהת, כך גדל הסיכוי שאחת הרקטות תפגע חלילה ותכניס אותנו למערכה.

צה"ל ערוך למערכה נוספת בעזה ולו תוכניות מודולריות: ממספר ימי קרב, דרך מבצע קרקעי מוגבל שישחק את היכולות הצבאיות של חמאס, ועד מבצע רחב לכיבוש הרצועה. כל שלב מבטיח הישג צבאי מסוים מול חמאס ובצדו גם תג מחיר לצד הישראלי. אבל אף אחת מהתוכניות לא תפתור את בעיות היסוד של עזה: המחסור במים, באנרגיה, בתשתיות, בעבודה והניתוק של הרצועה מהעולם. גם אם נגיע בסופו של דבר למערכה, בסופה נצטרך לדון בכל הנושאים האלה שסנוואר מבקש לדון איתנו עליהם עכשיו, עוד בטרם המערכה. וגם אחרי המערכה, כדאי לזכור, איש לא יידע להבטיח ששום רקטה לא תשוגר ושום בלון לא יופרח.