חופש השיסוי: עוד לא התרגלנו להיעדרה של חנין זועבי מהמרחב הציבורי שלנו, וכבר התייצבה במקומה בת דמותה, היבא יזבק. גם היא לא חובבת ציון, אף היא חשה שמדינת ישראל היא כובש אכזר וחסר התחשבות, וגם היא רואה בטרוריסטים שהידים. אלו זוכים לברכתה.
ראשי הרשימה המשותפת מצאו טעם לשבץ אותה ברשימתם לכנסת, במקום ריאלי. אף שספק אם היא עונה על אמות המידה הקבועות בחוק כתנאי מוקדם לכהונה בכנסת. התבטאויותיה לדעתי חורגות מהמותר, גם במדינה המקדשת את חופש הביטוי. חופש הביטוי אינו בהכרח חופש השיסוי וההסתה.
רבות מסיעות הבית החליטו להתנגד למועמדותה בפני ועדת הבחירות המרכזית. הוועדה החליטה לפסול את מועמדותה של יזבק בהתאם לעילה הקבועה בסעיף 7א(א)3 לחוק יסוד "הכנסת": "תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל".
מאז הוקמה הרשימה המשותפת ב־2015 הוגשו נגדה או נגד מי ממרכיביה בקשות לפסילה בפני ועדת הבחירות המרכזית - הן תמיד נדחו. בניסיון האחרון בחודש אוגוסט ביקשו חברי מפלגת עוצמה יהודית לפסול את הרשימה בשל התבטאותה של יזבק לטובתו של המחבל סמיר קונטאר והתייחסותה אליו כאל שהיד.
היבא יזבק. צילום: מרק ישראל סלם
הדבר החשוב באזכור הדיון הקודם בבית המשפט העליון היה אמירת אגב של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, ולפיה אילו הבקשה לפסילה לא הייתה מתייחסת לרשימה כולה אלא אך ורק לחברת הכנסת יזבק, אולי היה מקום לשקול אותה ביתר רצינות. את ההחלטה של ועדת הבחירות המרכזית לפסול את הרשימה המשותפת כולה ביטל בית המשפט העליון ואפשר לה להשתתף בבחירות ולהיבחר לכנסת.
על פי החוק פסילה של רשימה או של מועמד נידונה קודם כל בוועדת הבחירות המרכזית, ועל כל החלטה שמתקבלת שם אפשר לערער בפני בית המשפט העליון. הקושי הגדול של הוועדה הוא העובדה שהיא מורכבת מנציגי המפלגות השונות. אומנם בראש הוועדה עומד שופט של בית המשפט העליון, אך מי שמחליטים בעניין הפסילות הם הפוליטיקאים ולא השופט. לגמרי ברור שמעצם הגדרתם וזהותם, הם מחליטים מתוך שיקולים פוליטיים, בעוד בית המשפט חייב לשקול שיקולים רחבים יותר, משפטיים יותר ועמוקים יותר, כמו הזכות לחופש הביטוי והזכות לבחור ולהיבחר.
מאידך, גם בית המשפט ער להוראות החוק ולזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה בפני אלה המאיימים להחריבה ולהרסה או מסיתים בתוכה לגזענות. באיזון בין שני אלה מתקבלות ההחלטות בבית המשפט.
מאז קמה מדינת ישראל לא נטו בתי המשפט לפסול מועמדים או רשימות לכנסת. השיקולים של חופש הביטוי והזכות להיבחר גברו על השיקולים של חתירה תחת המדינה וגזענות. השופטים חשבו שגבולות חופש הביטוי הם כאלה שצריכים לאפשר לאוכלוסייה מוחלשת לבטא את עמדותיה, גם אם אינן אהודות בציבור ואינן ערבות לאוזן.
ב־1964 פסל בית המשפט העליון לראשונה רשימה לכנסת, זו הייתה תנועת השמאל הקיצוני אל־ארד. המחלוקת העיקרית בפסיקה ובפרשנות נוצרה סביב תנועת כך של הרב מאיר כהנא. תנועה גזענית, שחלומה היה ארץ ישראל נקייה מערבים. בשנת 1984, חרף התנגדות עזה בוועדת הבחירות, החליט בית המשפט העליון לאפשר לכהנא ולרשימתו להתמודד על מקום בכנסת ובסופו של דבר הוא נבחר למשכן. ההתבטאויות הקשות שלו נשמעו גם בכנסת, והוא היה ונותר גזען עד יומו האחרון.
בעקבות זאת יזם ראש הממשלה דאז יצחק שמיר בתמיכת חברי הליכוד את שינוי חוק הבחירות לכנסת כדי לא לאפשר את היבחרו של כהנא מחדש. לקראת הבחירות של שנת 1988 שונה החוק ונאמר בו בצורה ברורה שגזענות היא עילה לפסילת רשימה לכנסת. ואכן, תנועתו של כהנא נפסלה לפני הבחירות האלה על ידי בית המשפט העליון משום שהמצע שלה קרא להגביל נישואים בין יהודים לערבים, וכהנא חדל מלכהן בכנסת.
עכשיו מתמודדת ועדת הבחירות המרכזית עם ממשיכי דרכו של כהנא. לפני הבחירות לכנסת ה־21 פסל בית המשפט העליון את מועמדותו של מיכאל בן־ארי מעוצמה יהודית בשל "התבטאויות חוזרות ונשנות נגד הציבור הערבי בישראל".
באופן כללי מקובלים עליי הרעיון והעיקרון שמשמידי הדמוקרטיה הישראלית לא יהיו חברי כנסת. הדמוקרטיה רשאית להתגונן. יחד עם זאת, מקובלת עליי הגישה של בית המשפט העליון שחופש הביטוי והזכות להיבחר הן זכויות חשובות עד לגבול מסוים.
אחד המצגים להחלטת בית המשפט הוא עמדתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט. הוא קבע שהתבטאויותיה של יזבק קרובות לסף הפסילה אך לא מגיעות עד לשם, ולכן הוא איננו תומך בפסילה. אני נוטה לחשוב שבמקרה הזה בית המשפט העליון יקבל את עמדתו של היועמ"ש, ואינני רואה ודאות לכך שהחלטתה הפוליטית של ועדת הבחירות המרכזית תישאר בעינה, ופסילתה של יזבק תאושר על ידו.
ואולי זאת גם ההזדמנות לאשר לחברי הרשימה הפסולים מתנועת עוצמה יהודית, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, לחזור למסלול הזינוק לכנסת, אם אכן ייבחרו ברשימת עוצמה יהודית.
הסמכות בידיים שלה
כשראש הממשלה דוד בן־גוריון החליט לאחר מלחמת העצמאות להרחיב את גבולות ארץ ישראל מעבר לתוכנית החלוקה של האו"ם מ־1947, הוא לא נזקק לאישור של אף מדינה. גם לא של ארה"ב. אלו היו שטחים שנכבשו ונותרו בידינו לאחר מלחמת השחרור, שטחים שהגדילו בצורה ניכרת את שטחה של מדינת ישראל. ככה זה כשכופים עליך מלחמה.
כשממשלת ישראל בראשות לוי אשכול החליטה לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר כיבושה של ירושלים המזרחית, לספח לעיר הבירה שטחים נוספים, היא לא שאלה איש. היא פשוט החליטה על כך בישיבת ממשלה והוציאה צו בהתאם לפקודת סדרי שלטון ומשפט. הסמכות לספח היא תמיד בידי הממשלה ולא בידי הכנסת.
כשראש הממשלה מנחם בגין החליט בשנות ה־80 להחיל את החוק והמינהל הישראלי על רמת הגולן, הוא לא שאל איש. לא את האמריקאים, לא את האירופים ולא את הערבים. הוא פשוט הביא את הצעת החוק לכנסת, וזו אישרה אותה ברוב גדול. כך הוחל החוק הישראלי ברמת הגולן, ולאף אחד לא היה אכפת שיש מדינות שעד היום לא מכירות בו.
גם ממשלתו של בנימין נתניהו יכולה להחליט על סיפוח חלקים מסוימים מיהודה ושומרון על פי השקפתה הפוליטית. זו סמכותה, והכנסת אינה מונעת זאת ממנה. היא הייתה יכולה לעשות זאת כבר לפני שנים רבות ואינה צריכה לשאול את האמריקאים או כל גורם אחר על כך. אני מניח שיימצא לעניין פתרון במסגרת החוק הבינלאומי, משום שהשאלה אם בכלל היה ריבון לשטחי יהודה ושומרון טרם המלחמה עדיין פתוחה.
בכוחו ובכישרונו
השבוע מינה שר המשפטים אמיר אוחנה את עו"ד דן אלדד, מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, לכהונת ממלא מקום פרקליט המדינה במקום שי ניצן, שסיים את כהונתו בדצמבר. קדם לו ניסיון של השר אוחנה למנות לתפקיד את עו"ד אורלי בן־ארי גינזברג מפרקליטות מחוז תל אביב, שפעלה בתבונה רבה כשהסירה את מועמדותה וסירבה להצעת השר.
הסמכות הפורמלית על פי חוק שירות המדינה למינוי ממלא מקום נתונה בידי שר המשפטים, אף על פי שפרקליט המדינה הוא אחד מסגניו של היועץ המשפטי לממשלה. גם המינוי של אלדד לא נעשה על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שגורמים בסביבתו הודיעו כי הוא מתנגד למינוי.
עו"ד דן אלדד. צילום: דוברות משרד המשפטים
נראה שזאת דרכו של אוחנה, שבאופן שיטתי פועל בלעומתיות. גם אם שר המשפטים התכוון לנעוץ אצבע בעיניו של מנדלבליט בפרט ובעיני המערכת בכלל, לרוע מזלו בזאת הפעם נכשל והמינוי שיצא מתחת ידיו מוצלח. אלדד הוא מינוי ראוי שחתר בכוחותיו ובכישרונו במעלה הדרך עד שהגיע לתפקידו הנוכחי.
נתקלתי בדן אלדד פעמיים במרוצת חיי המקצועיים במהלך משפט. בנוסף, ישבתי איתו בצוות של לשכת עורכי הדין, בבחינות בעל פה שנועדו להסמיך עורכי דין לאחר התמחותם. בשלושת המקרים גיליתי לנגד עיניי פרקליט הגון, ידען, מקצוען וחריף שכל. ואין לי ספק שבתקופה שבה ימלא את תפקיד פרקליט המדינה בפועל יעשה זאת בתבונה, בהצלחה ובמקצועיות.
