כשנינה הייתה קטנה, היא אהבה ללבוש כנפיים של פייה, חצאית טול וקשת עם מחושים לכל מקום שאליו הלכה. מיותר לציין שהבית שלי נראה כמו סניף של שושי זוהר, וללכת עם המונומנט הזה לקולנוע, למשל, או להצגת ילדים, היה מרתק אנשים - לא פחות מההצגה עצמה.

הייתי בעננים ממנה. איך בגיל 4 היא יודעת מה היא רוצה, היא יודעת איך היא רוצה, ושמישהו ינסה לעצור אותה. עוד רגע יש לה בת מצווה. הזמן טס, והיא עדיין יודעת בדיוק מה היא רוצה - ואיך.

"אני לא רוצה שום אירוע", היא הכריזה יום אחד כשאספתי אותה מבית הספר.

מה, לא מתחשק לך לעשות מסיבה?

"לא. לא רוצה מסיבה גדולה, לא רוצה אירוע גדול, לא שמלה מטורפת - בא לי לחגוג בקטן. ממש בקטן. זה לא עושה לי את זה כל הבלגן הזה. אני לא אוהבת להיות במרכז. זה לא נעים לי", היא מסתכלת עליי בחיוך. אני שרופה עליה. אני מחייכת אליה בחזרה - ומבינה אותה.

אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל עם השנים הבנתי מהי התחושה המוזרה הזאת שמתגנבת לי לגוף בכל פעם שאני מוקפת בהרבה אנשים. פעם ייחסתי את זה להתרגשות, לאדרנלין, לאנרגיות המטורפות שיש בשידור חי או בהנחיה של טקס גדול. לא הצלחתי להבחין בין האהבה שלי לעבודה לבין העובדה הפשוטה, שלהיות במרכז תשומת הלב עושה לי - ובכן, רע.

ממש כמו אמא

"את צוחקת איתי?! עשית מזה קריירה!", ארי זורק לי את האמת בפנים, אחרי שצחקתי ואמרתי שהילדה דומה לאמא שלה.

כן, עשיתי קריירה, אבל החלק הכי קשה בה הוא ההתמודדות עם כל מה שמסביב. עם הרעש, עם הרכילויות, עם הדרישה העגומה לקדם את עצמך, לדחוף, ליחצן, לבלוט, להיות כל הזמן בראש המצעד - של הכי מתלבשים, הכי מרוויחים, הכי אהובים. אני עוד זוכרת את עצמי באיזו מסיבת סיום עונה חמש-מאות של "רוקדים עם כוכבים", מתהלכת שם בין האנשים. כולם ניגשים, מדברים ומצטלמים, והלב שלי דופק. זאת הייתה חרדה - אמיתית. הרגשתי אותה בכל הגוף. ברחתי משם אחרי עשר דקות. אני זוכרת שנמנעתי מאירועים ומהשקות כאלה ואחרות מאז ועד היום בעצם...

כי עם השנים אני לומדת לדייק. זה כבר לא מעניין מה יגידו או יחשבו. זה לא באמת משנה. להקשיב לעצמי זאת מיומנות שרכשתי בדם ויזע, והיא מתנה. אני עושה המון דברים, אבל החלטתי שאשאיר רק את מה שעושה לי טוב בפנים. זה נעים לי וככה בדיוק אני רוצה את זה .

ועכשיו הקטנה הזאת, שפעם הלכה לכל מקום עם מחושים וכנפיים, יודעת בדיוק מה היא רוצה. ואני שמחה שהיא לומדת לדייק לעצמה את עצמה, כבר בגיל רבע לשתיים-עשרה. זה יעזור לה לנתב את עצמה אל המקומות שמתאימים לה - שבהם היא תוכל לגדול ולפרוח בבטחה - ואני פה כדי לתת לה יד.

אז אם לא קיבלתם הזמנה לבת המצווה של נינה... דעו שזה לא אישי. היא פשוט דומה לאמא שלה.