גורלם נקשר כששניהם היו בני 13. ליאור סלומון, נער עולה מאתיופיה, הגיע לבית הספר קריית נוער בשכונת בית וגן בירושלים ופגש שם את יואב הרשושנים. בין השניים נרקמה חברות אמיצה שנמשכה שנים עד לאותו יום טרגי, ה־7 בפברואר 1994, שבו הרשושנים, מפקד צוות בפלחה"ן צנחנים, נהרג בקרב בדרום לבנון, בעת שפיקד על כוח סיור שנע בין המוצבים ריחן וסוג'וד, בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. בן 21 היה בנופלו.
מאז חלפו 26 שנים. סלומון הקפיד לשמור על קשר רציף עם נורית ושילה, הוריו של יואב. לבנו קרא על שמו של יואב, וילדיו אף קוראים להורים השכולים סבא וסבתא. ביום שישי הקרוב, ה־14 בפברואר, יתקיים האירוע השנתי לזכרו של סגן הרשושנים ז"ל, יום טבע ומרוץ ניווט בפארק נאות קדומים באזור יער בן שמן. האירוע, שבו צפויים להשתתף כעשרת אלפים איש, מאורגן במסירות רבה על ידי הוריו של יואב ז"ל, זו השנה ה־25. גם סלומון יהיה כמובן בין המשתתפים שיחוו במהלך הפעילויות השונות את סיפורו וערכיו של יואב, בהם ערבות הדדית, קבלת האחר ואהבת הארץ.
אישיות מקבלת
אנחנו נפגשים בבית קפה תל־אביבי. בני הזוג הרשושנים מגיעים מאלקנה, יישוב שהיו ממייסדיו. סלומון (47), שמגיע מהיישוב עפרה, נשוי, אב לשלושה ועובד בלשכת ההגירה והאוכלוסין. בשנת 1984 עלה סלומון ארצה במבצע משה. לאחר שהות קצרה בבית הארחה שבי ציון בצפון הארץ ולאחר מכן באולפן קיץ בבאר שבע, הוא החל ללמוד בקריית נוער בירושלים.
הם הגיעו מרקעים שונים לגמרי. הרשושנים נולד בפתח תקווה למשפחה דתית־לאומית. כשהיה בן חמש עברה משפחתו לאלקנה שבשומרון. הוריו החדירו בו מערכת ערכים חברתיים ולאומיים שהיו נר לרגליו כל ימי חייו. יואב החל את לימודיו בבית הספר היסודי באלקנה וסיים בו את כיתה ו'. את חטיבת הביניים בחר ללמוד בקריית נוער בירושלים. "שם היה המפגש הראשוני בינינו, העולים האתיופים כהי העור, לבין נערים צברים לבנים", משחזר ליאור. "הגענו לשם 22 נערים מאתיופיה. היה בינינו שוני תרבותי, היו גם התקוטטויות בין נערים. אני לא זוכר מי יזם את הקשר הראשון, אבל סביר להניח שזה היה יואב. בגלל הביישנות שלי לא הייתי מעז להתחבר, ואילו יואב היה אדם פתוח, בעל אישיות מקבלת ומחבקת. נוצר בינינו קשר ובנינו חברות שלא הייתה מובנת מאליה".
באיזה שלב הכרת את הוריו?
"יום אחד נורית הגיעה לקריית נוער. יואב הכיר בינינו. אני זוכר שהיא פתחה את תא המטען של האוטו וחילקה את הדברים שהביאה ואת הממתקים חצי חצי. באותה נקודת זמן, אלמלא הפתיחות של יואב וכל מה שהוא ניחן בו, הקשר לא היה מתאפשר. קודם כל, זה היה לבוא לבית של לבנים. אלקנה היה אז במושגים של יישובים כמו רמת אביב של תל אביב. זה היה לקחת אותי למקום הזה, להכניס אותי לתוך החבר'ה. ליואב היה גם חשוב שאספר לחבר'ה של בני עקיבא על היהודים באתיופיה".
נורית: "יואב אמר לי 'אמא, בשבתות כשאני מגיע הביתה, גם ליאור מגיע אלינו, וכשאת מכינה חבילה, את מכינה שתיים'. יואב היה אומר לליאור שהוא צריך להיות גאה במי שהוא. זה הפך אצל ליאור למוטו. גם את ילדיו הוא חינך בכיוון הזה".
שילה (77) הוא איש מחשבים שעבד שנים רבות בחברת IBM. כיום הוא בגמלאות ומחבר תשבצים ב"ידיעות אחרונות". בכך הוא בעצם ממשיך את דרכו של אביו, הלשונאי ומחבר התשבצים הנודע, הלל הרשושנים ז"ל. נורית (75) היא עובדת סוציאלית במקצועה, וכיום גמלאית גם כן. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים, ויש להם תשעה נכדים. יואב הוא השלישי מבין ילדיהם. הבכורים הם התאומים אמנון ותמר, והאח הצעיר הוא צפריר.
"הורשנו לילדינו את מה שאנחנו ירשנו בעצמנו", מספר שילה. "הבית שלי היה דתי, של נורית היה חילוני. ידענו לשלב את שני הדברים האלה יחד בחינוך ילדינו. חינכנו אותם על אהבת האדם, הארץ, קבלת האחר, השונה, עיסוק בספורט, אהבת הטבע. השילוב הזה היה מגולם באישיותו של יואב. לכן כשהגיעו הילדים מאתיופיה, היה טבעי שהוא יקלוט אותם. זה היה חלק מובנה באישיות שלו".
בסוף כיתה ח' נפרדו דרכיהם של יואב וליאור, כשכל אחד מהם הלך ללמוד במקום אחר, אך הם שמרו על קשר וליאור המשיך לבקר בשבתות את משפחתו של יואב. "כבר בכיתה ח' יואב החליט שהוא הולך להיות איש צבא, ובכיתות י'־י"ב הוא למד בפנימייה הצבאית שליד ישיבת אור עציון במרכז שפירא", מספר שילה.
"הייתי במסיבת הסיום של יואב, כשסיים י"ב", מספר ליאור, שבתום לימודיו התגייס ושירת בירוחם בבית ספר לחי"ר. "כשיואב סיים קורס קצינים, הוא הגיע לירוחם לשיבוץ. יצאתי מהחדר, ראיתי אותו, קפצנו אחד על השני והצגנו את עצמנו כאחים. לאחר שהשתחררתי, התחתנתי. יואב לא הצליח להגיע לחתונה, כי היה בצבא עם חייליו. אמו הגיעה עם ילדיה".
"ידענו שיואב היה אמור להגיע לחתונה, חיכינו לו", משחזרת נורית. "ליאור אפילו אמר שהוא לא רוצה להתחתן עד שאח שלו לא יבוא. היינו צריכים לשכנע אותו שילך לחופה. הוא הלך לחופה אבל כאילו הייתה לו הרגשה שמשהו יקרה בקרוב".
"בשל נתוניו הגבוהים יואב זומן לקורס טיס, אך החליט לוותר עליו והתגייס לצנחנים", מספר שילה. "יואב היה מפקד צוות בפלחה"ן צנחנים. הוא סיים את תפקידו בפברואר 1994 ואמור היה לצאת לקורס מ"פים. בזמן החופשה לפני צאתו לקורס הוא הגיע למוצב ריחן כדי להיפרד מחייליו ולסכם עם מפקדו את המשך שירותו. בשהותו במוצב יואב נלחם על זכותו להתנדב ולצאת למשימה מבצעית במקום קצין חבר שחש ברע. למרות שלא נדרש לכך, יואב יצא למשימה שממנה לא שב".
את הרגע שבו הודיעו להם על נפילת בנם הם זוכרים כאילו זה קרה אתמול. "יואב נהרג בסביבות 11:00־10:30", מספר האב. "אותנו תפסו בנפרד רק אחרי הצהריים. קיבלתי באותו יום פרס עובד מצטיין ב־IBM. נורית הייתה בעבודה ואחר כך בקניות, כי למחרת היינו צריכים לצאת לנופש. כשאני קיבלתי את ההודעה, הודעתי לשאר הילדים שלנו".
"באותו יום שיואב נהרג, הייתי בנסיעה למרכז הארץ. שמעתי שהייתה היתקלות", משחזר ליאור. "נסעתי בטרמפ ואז באיזשהו שלב שמעתי ברדיו שהצבא פרסם שמות. כששמעתי את שמו של יואב, ביקשתי מהנהג שיעצור. הגעתי בבכי הביתה, סיפרתי לאשתי ומשם המשכתי ישר למשפחתו של יואב".
חיי משפחת הרשושנים השתנו מאותו רגע. "מצד אחד אנחנו יודעים שאין לנו בן פיזית, אבל החלטנו שאנחנו משמרים אותו בהיבט אחר והוא איתנו עד היום. אנחנו מנסים להעביר את המסר שלו הלאה", אומר שילה.
"יש את החיים לפני ואת החיים אחרי. יואב הפך אותנו להיות יוצרים, כותבים, מפיקים ומקבצי תקציבים", מוסיפה נורית.
"לא הפכנו את השכול למקצוע", אומר האב. "יש הרבה משפחות שעושות את זה כחלק מהשיקום שלהן. אנחנו החלטנו שאנו ממשיכים בעבודה ובמקביל מפתחים את הדברים שגם לנו וליואב היו חשובים. כל פעילויות ההנצחה שלקחנו על עצמנו הן בעלות שליחות".
יום טבע ומרוץ ניווט, שכאמור יתקיים בשישי הקרוב, הוא אחד מאותם מפעלי ההנצחה. "זה התחיל עם כ־200 משתתפים, בעיקר חבריו של יואב, ובחמש השנים האחרונות מגיעים כבר כעשרת אלפים אנשים, בהם כ־4,000 חיילים. יש לנו קשר עם הצבא, באים ליום הזה מכל יחידות הצבא. מגיעים גם אלפי תלמידים ואזרחים", מספר האב.
"האירוע מתחלק לפעילויות ולמיצג תיעודי. פעילות אחת זה מרוץ ניווט, פעילות שנייה היא סיור מודרך ערכי־חינוכי. הפעילויות קשורות לאישיותו של יואב, כאשר השנה הנושא הוא שליחות, למשל התנדבות ליחידות המיוחדות. אנחנו תוקפים את נושא השליחות מכל מיני זוויות. ואילו במיצג יש תמונות ומסמכים של יואב, סרט עליו ובמת שיח. לוחמים שהיו עם יואב בקרב יסבירו על הקרב בכמה היבטים, למשל אלו ערכים באו לידי ביטוי בקרב הזה. לאירוע יגיעו גם בכירים שייתנו במה לנושאים כמו ערכים ושירות משמעותי בצבא. אני קורא לציבור לבוא ולהשתתף באירוע המדהים הזה, ברמה האישית, הקבוצתית או המשפחתית. העלות היא 25 שקלים ליחיד, 50 שקלים למשפחה".
"הוא הבן המאומץ"
מאז מותו של יואב, חייו של ליאור נקשרו עם משפחת הרשושנים. "הבן האמצעי שלי נקרא ניר־יואב על שמו של יואב. היום הוא כבר בן 22 וחצי, אחרי צבא, נשוי", מספר ליאור.
"מאז שיואב נהרג, ליאור הפך ממש לבן מאומץ שלנו, מכל הבחינות, חוץ מההיבט המשפטי. זה אירוח בחנוכה בהדלקת נרות, אירוח בליל הסדר. אנחנו רואים בילדיו נכדים שלנו", מספר שילה.
"עד היום אני לא מעז להביט בתמונה של יואב. זה חלק מפוסט־טראומה שלי. את הכאב אני נושא עד היום. אני מרגיש שאיבדתי אח", אומר ליאור.
עד כמה יואב תרם למי שהפכת להיות היום?
"יואב נתן לי את דריסת הרגל הראשונה כשהגעתי ארצה. כמו כן, חלק מהמורשת שיואב השאיר לי זה להתקדם קדימה ולא להירתע מפני מחסומים. היום אני בוגר תואר ראשון מאוניברסיטת אריאל במסלול רב־תחומי ועובד ברשות ההגירה והאוכלוסין מאז שנת 1997. את הילדים שלי אני מגדל על המורשת של יואב. שני הבנים שלי שירתו בסיירות קרביות. משפחתו של יואב צועדת איתי בכל מסלול חיי בכל המובנים: כלכליים, ציבוריים, נפשיים. לפעמים אני ממעט ללכת אליהם, כי יש לי רגשות אשם. כשאני הולך אליהם הביתה עם הילדים שלי אני תוהה בדיעבד אם אני גורם להם צער. הרי לו יואב היה חי, מה היה לו עכשיו?".
נורית: "אתה ממלא אותנו שמחה בכל פעם כשאתה מגיע".
שילה: "אם יואב היה רואה עכשיו את ליאור הוא היה גאה בו, אבל היה אומר לו: 'זה עדיין לא מספיק, תמשיך הלאה!'".