ברגע האמת של קמפיין הבחירות ב־2015, בנימין נתניהו דיבר אל הבוחרים מעל ראשיהם של העיתונאים וכלי התקשורת כשלרשותו טלפון נייד וחשבונות פייסבוק וטוויטר. שעות אחדות לפני סגירת הקלפיות הוא עודד את מצביעי הליכוד לצאת להצביע והזהיר ש”המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות”. 28 שניות של מסר ישיר ואפקטיבי היו לפוסט ויראלי שהשפיע על תוצאות הבחירות.
לצד השימוש היעיל ברשתות החברתיות אימץ נתניהו את “דוקטרינת אדלר”, שלפיה “איש לא הצטער על ראיון שלא נתן”. הפרסומאי ראובן אדלר, שהיה יועצו של ראש הממשלה אריאל שרון, צמצם כמעט לחלוטין את הראיונות של שרון בכלי התקשורת. בעקבותיו הלכו פוליטיקאים רבים שנוטים “לשבור שתיקה” רק כשזה משרת את האינטרס שלהם. עימות טלוויזיוני בשידור חי בוודאי שלא בא בחשבון.
אבל בימים האחרונים הפיצו לכאורה אנשי הקמפיין בליכוד ספין וקראו לעימות טלוויזיוני בין נתניהו לגנץ שתכליתו לשבור את התיקו הפוליטי. זה רעיון לא רע, אם כי אפשר לומר כבר עכשיו במידה רבה של ודאות – זה לא יקרה. בשני המחנות דחו אותו על הסף. בליכוד הודיעו כי נתניהו ישתתף בעימות בתנאי שגנץ יבוא עם אחמד טיבי, משום שבלעדיו אין לו ממשלה, והוסיפו כי ראש ממשלה המכהן עשר שנים לא צריך להתעמת עם מועמד לראש ממשלה (בעיניהם כלל לא לגיטימי שמישהו יתמודד מול נתניהו). מהצד של גנץ הודיעו שלא יתייצבו לעימות מול נאשם בפלילים. זו טענה מוזרה מטעמה של מפלגה שהקמפיין שלה מתמקד בכתבי האישום נגד נתניהו.
מכאן, הריטואל ידוע מראש. ערוצי הטלוויזיה יחזרו לשווא אחרי נתניהו וגנץ, ללא הצלחה. חבל. עימות טלוויזיוני מזקק בעבור הציבור יתרונות וחסרונות, יכולות ומגבלות, רעיונות וכזבים של המבקשים את אמונו. בשני מטות הבחירות מעריכים שהתועלת קטנה מהנזק הפוטנציאלי. נכון שעימות טלוויזיוני מאתגר את המועמדים ומחייב אותם להתמודד בסיטואציה שבה אין להם שליטה בזמן, בשאלות ובמידע מפתיע או מביך שהצד האחר עלול לחשוף.
נתניהו כבר נצרב במעמד כזה ערב בחירות 1999 כשיצחק מרדכי אמר לו: “תסתכל לי בעיניים”. מאז לא היו עימותים. דווקא הפוליטיקאי שייבא לישראל דפוסים של קמפיינים אמריקאים נמנע ממסורת מקובלת במדינות דמוקרטיות מערביות. הוא הרי הדובר הכי רהוט וכריזמטי של מחנה הימין. הוא גם מכיר את כל הטריקים והשטיקים שעובדים בטלוויזיה. אז ממה הוא חושש?
מהצד האחר היה על גנץ להסתער על ההזדמנות, ולדרוש עימות פנים אל פנים עם נתניהו, על הנושאים שבמרכז מערכת הבחירות: פרשות השחיתות שבהן הוא חשוד, פרשת הצוללות, תוכניות הסיפוח, מדינה פלסטינית, טרור הבלונים והמינוי הציני של נפתלי בנט לשר ביטחון, מסע ההסתה נגד הציבור הערבי, הפגיעה השיטתית במערכת אכיפת החוק ומצוקת מערכת הבריאות. בהזדמנות הזאת, הוא בוודאי היה נשאל על פרשת הממד החמישי ועל הפריצה לטלפון האישי. נו, אז מה?
בשבועות שנותרו עד הבחירות נתניהו יוסיף לחרוך את השטח, ידלג מבמה לבמה וישדר את הופעותיו ברשתות החברתיות, משל היה כוכב פופ בערב יום העצמאות. בקרוב הוא ישוב לאולפנים, לתחנות הרדיו ולאתרי החדשות באינטרנט. לא יהיה ערוץ שקטן על מידותיו. הדינמיקה מוכרת לעייפה. נתניהו נותן את הטון. גנץ ייגרר אחריו וכמו בשתי המערכות הקודמות, נראה שגם הפעם יתנהל בניחותא. והתקשורת? היא תתמסר לכללים המוכתבים על ידי אנשי הקמפיין.
מבחינת הציבור זו החמצה. עימות טלוויזיוני יכול לאפשר למצביעים לגבש עמדה ביחס לאמינותם של המועמדים ולחדד נושאים שעל סדר היום. נכון, זו הצגה שתורגלה עד זרא בין המועמדים לבין יועצי התקשורת שלהם, אבל גם באירוע מבוים כזה יכול להבליח פתאום רגע קטן של אמת שדי בו להכריע מרוץ צמוד מאוד.