"אז מה נעשה?”, הקשיתי על הקטן־גדול הזה. הפעם החלטתי להעמיד דברים על דיוקם ולא להשאיר אותם מעומעמים. פשוט להצליב מבט ולנסות לפתור את העניין שרובץ על כתפיו. ידידי בן העשר משתף אותי בסודותיו. יש ילד אחד שמציק לו. לא בריון במובן המקובל והצפוי שמהלך אימים, כי אם בריון שקט שעושה הכל בצנעה.
כזה שמגחך גיחוך קטן בכל פעם שידידי הקטן עובר לידו, דופק בטפיחות קלות ונחושות על השולחן עם האצבעות כשידידי הקטן מנסה לפצות פה בכיתה, עובר לידו במסדרון ואופס, מתחכך עם הכתף שלו בטעות. בשקט. “אני מחכה שהשנה תעבור”, אומר לי ידידי הקטן. “עדיף לי לשתוק”.
יותר מכל הצירופים בעולם, “עדיף לשתוק”, או כמו ששמעתי פעם מישהי צועקת: “תסתמי, יותר מתאים לך”, מבהילים אותי. הם מבהילים אותי כי חרף הרעש הגדול שאנחנו חיים בתוכו, איכשהו אולפנו לחשוב ששתיקה היא הדבר הנכון. “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה”, “סייג לחוכמה שתיקה” במסכת אבות, “יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים” בתלמוד, ויש עוד כמובן. ופה, לדעתי, טמונה הפצצה הגדולה: בדיסוננס שיוצר הפער בין סגידה לשתיקה לקרקוש המילים הבלתי נגמר. האם ייתכן שדווקא במקומות הנכונים והחשובים, שמבקשים מאיתנו להשמיע קול, אנחנו בוחרים לשתוק?
אני שומעת שוב ושוב ש”חיים ומוות ביד הלשון”. המחשבה האוטומטית מובילה לכך שעדיף לשתוק, כי אם הלשון תנוע יתר על המידה, יש סיכוי סביר שהיא תפיק מילים הרסניות, אולי אפילו הורגות. אבל אולי זה ההפך? אולי “חיים ומוות ביד הלשון” מכוון לכך שגם השתיקות הורגות? שבהיעדר המילים הנכונות, יבוא אסון גדול?
אני מסתכלת סביבי ורואה את הרעה החולה הזאת, שנובעת מפרשנות שגויה, לטעמי, של קסמו של השקט. אני רואה משפחות שנהרסות כי העדיפו לא לפתוח דברים בפומבי וביקשו לחסוך את המבוכה הרגעית מבלי להבין שהמחיר שיגיע אחר כך יהיה גבוה בהרבה. העיקר שהשולחן בארוחות לדוגמה יהיה עמוס כל טוב, ועל הפנים יהיו מרוחים חיוכים מאולצים.
אני שומעת ילדים שמעדיפים להיות בשקט עד יעבור זעם, ולא מדברים על מה שעובר עליהם בבית הספר. אני שומעת שכירים שמבכרים “לא לפתוח את הדברים” בתקווה שאולי זה יעבור והממונים עליהם יתעשתו ויפסיקו להתעמר בהם. מנגד, אני שומעת על עצמאים שהלקוחות שלהם מוציאים להם את הנשמה. “עדיף להיות בשקט. זה יעבור”, הם אומרים לי.
ובכן, זה לא יעבור אם לא נדבר. אפשר להמשיך לטאטא את הדברים, אבל הלכלוך לא יתנקה מעצמו. הוא רק יצטבר. העברית עומדת על קסמה של המילה “דבר” באופן מושלם: הדבר הוא לא רק הדיבור. הוא גם הממשות של הדיבור. ואם לא תדברו, איך ידעו ואיך יקרה משהו שישנה את המהלך?
שנים, שנים שהתהלכתי מתוסכלת מפתיחות היתר של המשפחה שלי. פורקים הכל בפומבי, ועל השולחן. לא שומרים שום דבר בלב. “אי אפשר למנן? אפילו קצת?”, הייתי מתהלכת כה וכה בסלון אחרי עוד מופע אימים של כנות יתר. היום אני יודעת: בין השתיקות החריפות למקהלה של דלפי, אני בוחרת במקהלה. היום ברור לי ששתיקה לא תמיד שווה זהב. שתיקה יכולה להרוג.
ומה עם ידידי הצעיר? הכנו יחד נאום חוצב להבות שהוא יישא בקולי קולות בפעם הבאה שהבריון השקט יציק לו. ליד כולם, כלומר כל אלה ששותקים נוכח ההצקות הבלתי פוסקות. אחר כך יספר סופסוף למחנך שלו ולמאמן בחוג. הוא גם הודיע להוריו שהוא מפסיק לשתוק. נראה את הבריון עכשיו, כשהשקט מופר