פרולוג
בשישה ימים ביוני בשנת 1967 הפכנו פתאום לאימפריה. האופוריה חגגה. שמענו בדיחות של גיבורים, מנצחים, גאים ושיכורי ניצחון ("למה לא כבשנו את לבנון? כי תזמורת צה"ל הייתה עסוקה") והוצפנו במבול של אלבומי ניצחון ושירי גבורה לחיזוק המורל.

נאצר, נאצר, יא מסטול
אל תהיה כזה בהול
מהרוסים יש לך נחת
ולנו יש טנקים לקחת

נאצר, נאצר, כדאי להיות זהיר
כי אנחנו בדרך לקהיר
נכון, ארצנו היא קטנה
אבל רוחנו איתנה
("איגרת לנאצר" / בני ברמן)

וכמובן ערכנו טיולים במרחביה החדשים והעצומים של הארץ החדשה, שצמחה וגדלה לנו בפחות משבוע. אימפריה שנפתחה לפנינו, מרמת הגולן בצפון ועד סיני בדרום. 
טיפסנו לחרמון, וכל המילים השמחות הפכו שוב להורה סוערת. שמנו פתק בכותל בין אבנים עם לב אדם. התפללנו בקבר רחל ונשבענו ששוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם. להר סיני חזרנו בשוב העם אל מעמד סיני וגם לשארם א־שייח' חזרנו בשנית. קנינו מציאות בשווקים של ירושלים המזרחית והגדה המערבית, ומיהרנו לשיר על זה במחזמר "איי לייק מייק", שעלה קצת אחרי הניצחון המפואר.

שום דבר לא השתנה פה
רק שכל המדינה פה
רק בלירה רק בלירה
רק בלירה לירה.

טוב שאל השוק יצאנו
מציאות יפות מצאנו
רק בלירה. רק בלירה
רק בלירה לירה.
("רק בלירה", "איי לייק מייק" / חיים חפר)

וכמעט כמו תמיד, היה גם זה שמקלקל את המסיבה. סופר צעיר בן 28 מקיבוץ חולדה שקראו לו עמוס עוז.
"הייתה תחושה שהמשיח הגיע, של זחיחות", הוא אמר. "ואני רציתי לצעוק: תפסיקו לרקוד על הגגות. נכון שניצחון טוב יותר ממפלה, אבל אני חשתי כבר אז שהניצחון הוא אסון. לא רק להם, אלא גם לנו. לי היה צורך עצום להכניס סיכה לתוך האופוריה". 
כך, בין כל אלבומי הניצחון ושלל שירי ההלל והגבורה נולד הספר "שיח לוחמים", שמכיל קובץ שיחות, הרהורים והגיגים של חיילים־קיבוצניקים שהשתתפו במלחמה. ספר שראה אור באוקטובר 1967 ונמכרו ממנו מאה אלף עותקים במשך השנים. ספר שיש שרואים בו את האות הראשון שבישר על הולדתן של שתי תנועות: שלום עכשיו וגוש אמונים.

הרימו כוס ושתו נא בלי להתבייש
לכבוד הנוער שעמד אל מול האש
לבני אלג'יר, לבני תימן, לבני היקים
לבני עקיבא ולבני הדיסקוטקים

לחיי העם הזה, העם הזה, העם הזה
שכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה
("לחיי העם הזה", "איי לייק מייק" / חיים חפר)


תמונה ראשונה


בעיצומם של הימים ההם של טרום הטלוויזיה, אנחנו - אנשי הרדיו - התרוצצנו עם מכשירי הקלטה סליליים מתוצרת נגרה. הקלטנו מסיבות ניצחון מקונייטרה ועד ביר גפגפא, סיפורי גבורה של טובי בנינו והופעות של גדולי אומנינו, שיצאו למקומות כמו אולם הקולנוע של עזה וחורשת הדקלים באל־עריש. 
פתאום משום מקום הופיע לנו האיש ההוא. מין יהודי גלותי חובש כיפה, עם מבטא פולני כבד מאוד. האיש הזה נהג לפקוד לעתים קרובות את ביתו של הרב אריה לוין, שהיה ידוע בכינויו "רב האסירים" מפני שהיה נוהג לבקר את השוהים מאחורי סורג ובריח, לעודד את רוחם, לברך אותם ב"ישועת ה' כהרף עין" ולהביא להם מכתבים מהבית.

באחד מביקוריי הרבים בביתו של הרב אריה, לאחר מלחמת ששת הימים, הביט בי הרב בעיניו החכמות ואמר לי: "מישהו צריך לבקר אצל פצועי המלחמה"... מיד עם תום מלחמת ששת הימים התחלתי לבקר פצועים בבית חולים הדסה בירושלים. הפצועים נהגו לשבת במועדון בית החולים, שם פגשתי אותם וחילקתי להם מכל טוב. לעתים הוצאתי אותם למסעדות ולכל מיני מקומות בילוי.
("שמחה בלב" / מעוזיה סגל)

כאן הוכנסנו גם אנחנו לתמונה. האיש הזה היה מזעיק אותנו לכל אירוע שהקדיש לפצועי צה"ל, והיה מארגן אותנו להתלוות אליו בביקוריו היומיומיים אצלם. דאג שנזמין אותם להקלטות ולמופעים שלנו וערך בביתו שברחוב שמריהו לוין בתל אביב ערבים של זמר, אוכל ויין לפצועים ולאומנים. היה לו חדר אחד שכולו עמוס בממתקים ובכל טוב. "החדר של עמי ותמי", קראנו לו.
"הלכתי לעלית", סיפר לכל מי שהתעניין, "ואמרתי להם: בואו נעשה שותפ'ס".
"איך בדיוק?", שאלנו.
"פשוט מאוד", ענה, "הם ייתנו לי ממתקים, ואני אחלק אותם לפצועים".
זה היה שמחה הולצברג. האיש שמיום שפגשת בו לראשונה הפכת להיות חייל בצבא המתנדבים שלו למען פצועי צה"ל.

ראיתי כי טוב והתחלתי לבקר את הפצועים בבית החולים תל השומר. לקחתי אותם לאכול בפונדק שאול וליוויתי אותם להצגות בקאמרי. אחרי ההצגות נהגנו לשבת בקפה רוול או בכסית.
("שמחה בלב" / מעוזיה סגל)

אנחנו, בגלי צה"ל, נענינו לשמחה'לה, ככה קראנו לו. ערכנו תוכניות פומביות שאותן הקלטנו בבית קיי בנהריה, בבית גולדמינץ בנתניה ובעצם בכל מקום שבו היו פצועי צה"ל ושבו היה שמחה'לה.


תמונה שנייה

מעוזיה סגל נפצע אנושות במלחמת ההתשה במובלעת הסורית, בשנת 1974. המוצב שלו נפגע מהתקפה ארטילרית כבדה, שבה הוא איבד את שתי רגליו, את ידו השמאלית ואת הראייה בעינו הימנית. למרות הפציעה הוא הצליח לסיים את לימודי התואר הראשון והשני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן. הוא גם נרתם לפרויקטים חברתיים כמו שיקום שכונות, טיפול בצעירים במצוקה, שיקום נפגעי סמים ועוד המון תפקידים שחלק ניכר מהם מילא בהתנדבות. על כך הוענק לו בשנת היובל למדינה "אות הנשיא למתנדב". לפני שנתיים זכה באות המופת השיקומי של משרד הביטחון.
מעוזיה סגל פעיל גם באגודת "שמחה", להמשך דרכו והנצחת פועלו של שמחה הולצברג. בשנת 2000 ראה אור ספרו "שמחה בלב" - הביוגרפיה של שמחה הולצברג.
"כשנה לפני מותו ביקש ממני שמחה לכתוב את קורות חייו", הוא כתב בהקדמה לספר. "זו לא הייתה הפעם הראשונה שביקש ממני לכתוב עליו. 'מעוזיה, אני לא יודע כמה זמן עוד אחזיק מעמד. בזמן האחרון כבר אין לי את הכוח שהיה לי לפני עשר שנים. הגיע הזמן שתכתוב עליי ספר'. בכל פעם שהתיישבתי ליד המחשב ותקתקתי בידי האחת את מילות הספר, עמדה דמותו המחייכת של שמחה, האיש שאהבתי, לנגד עיניי".
וזה מה שכתבה אורית הראל ב"מעריב" כש"שמחה בלב" ראה אור:

"אני מודה, חשבתי שמדובר בעונש חינוכי. שהפילו עליי תיק עם מטען עודף של חשיבות ומועקה. ספר שכתב נכה צה"ל על חייו של ניצול שואה, שהפך לנכס של ישראליות. טעיתי. מדובר בסיפור אנושי. צובט בנשמה". 


אתנחתא
בשבת אחר הצהריים, ב־11 במרץ 1978, הגיעה כנופיית מחבלים בסירת גומי לחוף מעגן מיכאל. הם רצחו שם את גייל רובין, צלמת טבע שצילמה על החוף, והמשיכו לכביש החוף, שם עצרו ביריות אוטובוס של מטיילים שחזרו לחיפה מטיול במערת הנטיפים. מעט צפונה מצומת גלילות, אחרי מרדף בין כוחות המשטרה למחבלים באוטובוס, נורו יריות שמהן נטבחו 35 אנשים, בהם 17 ילדים. 71 נפצעו. 
ב־1982 נחנכה אנדרטה צמוד לכביש החוף, ליד צומת גלילות. היא עוצבה על ידי האומן יצחק שמואלי. "מה שמייחד את האנדרטה בכביש החוף הוא הכוח שלה לפעול במקביל גם למי שנמצא בתנועה וגם למי שבשהייה", כתב האדריכל מיכאל יעקובסון, זוכה פרס רכטר לאדריכל צעיר בבלוג שלו "חלון אחורי". 
הנה פרט מעניין נוסף שמגלה לנו הבלוג של מיכאל יעקובסון:
"סביבת האנדרטה מאוד מטופחת. מתברר שהגנן שטיפל בעבודה היה בנו של שמעון פרס, שלדברי חייקה שמואלי (אלמנתו של הפסל - א"ק), לקח את העניין מאוד ברצינות".


אפילוג
ב־13 בפברואר 1994, השבוע לפני 26 שנים, בעת האזכרה שהתקיימה בצומת גלילות במלאת 16 שנה לטבח הנורא באוטובוס הדמים, לקה שמחה הולצברג בלבו. הוא נטמן למחרת בבית הקברות סנהדריה, סמוך למורו ורבו רב אריה לוין, האיש שהטיל עליו את המשימה לדאוג לנכי צה"ל. "כלום יש יותר מזה הנזקק לבריות?", שאל פעם הרב לוין.
ראש הממשלה יצחק רבין, שעמו היו לשמחה הולצברג יחסים קרובים, חמים ומיוחדים, הספיד אותו:

שמחה חילק כל כך הרבה מלבו לאנשים אחרים, עד שלא נשאר לו בשביל עצמו. ואתמול, מול עיניהן של משפחות שכולות ובחוג אוהביו הנכים, עצם את עיניו... האיש שהיה אוד מוצל מאש השואה. השואה הנוראה ליוותה אותו כצל כל ימיו והייתה חומר הדלק שהזין את אהבתו למדינה, לפצועים, למשפחות השכולות...
בשמם של אלפים שזכו למילות עידוד ממנו בשעות הקשות ביותר לחייהם; בשמם של אלפים שיזכרו את השוקולדים המתוקים שלו ברגעים המרים ביותר; בשמם של כל הפצועים, הנכים, המשפחות השכולות; בשמו של צה"ל ובשמה של מדינת ישראל - אני מצדיע לך, שמחה.