ההתגלות המרכזית במעמד הר סיני המתואר בפרשת יתרו הוא קבלת עשרת הדברות, על כן אין ספק בדבר מרכזיותם של עשרת הדברים (בתורה לא נזכר הביטוי 'עשרת הדברות' אלא רק 'עשרת הדברים' ובדברי חז"ל מופיע בעיקר הביטוי 'עשרת הדברות'). יש מקום להעריך שלו היה נערך משאל מהם עשרת הצווים המרכזיים ביהדות, התוצאה לא תהיה דומה לעשרת הדברים כפי שהם כתובים.
מה מייחד את עשרת הדברים שנבחרו על פני שאר מצוות התורה? או מכיוון שונה: מדוע עניינים יסודיים ביותר שהם אבני יסוד ביהדות נעדרים מהרשימה המיוחסת הזו? מניחה את הדעת הכללתן של שלוש מצוות החמורות שעליהן ייהרג ואל יעבור (גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים) וכן מצוות האמונה בקב"ה וזכירת השבת. אך האם הלכות כשרות יסודיים פחות מאיסור שבועת שווא? האם איסור לא תחמוד חמור יותר מפרשת העריות ודיני גיטין וקידושין? האם לא היה ראוי להזכיר פרט מסדר זרעים שנעלם לגמרי? ועוד לא שאלנו על סדר קדשים וטהרות. שאלה זו על צורותיה השונות הינה עתיקת יומין וכיוונים שונים נאמרו בה.
ישנה גישה הרווחת בין הראשונים המפרטת כיצד שורשן של כל תרי"ג מצוות מופיע בפרשה הזו ובכל דיבור ישנו רמז למצוות רבות הנמשכות ממנו. בין האוחזים בשיטה זו נמצא רש"י (שמות כד, יב): "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו".
גישה אחרת תולה את בחירת עשרת הדברים כפי שהם לא מפני שהם כוללים את שאר המצוות, אלא אדרבה מפני שהם הציוויים היותר בסיסיים בעלי הדרישה המינימאלית מבחינה מוסרית ורוחנית מבין ציווי התורה. כעין זה כתב המלבי"ם (שמות כ, יב-יג): "וכלל עשרת הדברים הם מצוות שהשכל מחייבם, שכל אדם יכיר בשכלו שיש סבה ראשונה ממציא כל הנמצאות, ושראוי שלא לישא שמו לשווא, וכל שכן מצוות האחרונות שהם מצוות נימוסיות, ששכל האדם מוכן אליהם בטבע". המלבי"ם טוען שאלה ציוויים כל כך בסיסיים שיש לתהות מדוע בכלל היה צורך לצוות עליהם ומתרץ: "כי גם המצוות האלה, השכליות, אם יעשום רק מצד השכל והנימוס לבד, שלא מפני יראת א-לוקים שהזהיר עליהם בקולות וברקים, זרועות השכל לא יעמדו מפני התאווה. כמו שראינו עמים רבים שחלפו חוק, בין ברצח בין בניאוף וגנבה פרצו, 'ודמים בדמים נגעו' (הושע ד, ב)".
הפנייתו של המלבי"ם לנבואת הושע מדויקת מאד והמעיין בה יבחין שטענת הנביא היא על עזיבת ערכי היסוד, ושם מוזכרים בהבלחה עשרת הדברות. וזהו מעין נבואת ירמיהו (ז, ט) לבני דורועל שהם אינם מקיימים את המצוות שנאמרו בעשרת הדברות ועם זאת מקריבים קרבנות שלא נאמרו בעשרת הדברות.
ראינו אם כן שתי גישות לשאלת מעמדם של עשרת הדברים. הגישה המרחיבה הרואה בעשרת הדברים את חזות הכול והגישה המצמצמת הרואה בהם דרישת סף בסיסת ביותר. אפשר ושתי גישות אלה אשר בבסיסן סותרות זו את זו אינן כ"כ רחוקות אישה מרעותה.
ייתכן שהן מציגות שלבים התפתחותיים שונים בנפש האדם. מפורסמת תשובתו של הלל הזקן לאחד שבקש לדעת את כל התורה כולה: "דע לך סיני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה - ואידך פירושה הוא זיל גמור", ובתרגום חופשי: התורה אומרת שמה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, וכל שאר התורה היא הרחבתה של כלל זה, צא ולמד.אמירה זו כמובן איננה סותרת את קביעת חז"ל על הפסוק "תורה ציווה לנו משה" - שחייב כל יהודי לקיים תרי"ג מצוות. אחיזה בבסיס המוצק והנצחי תביא את האדם להעמיק ביסודות ולהעמיק את חווית החיים השלמה לכדי קיום גדוש המלא והליכה באור השם.
הכותב הוא רב העתודה בבית המדרש של המרכז האקדמי לב