עוד לא פגשתי אדם - ייתכן שיש אחד כזה אבל אני לא פגשתי אותו - שאמר, “יצא סרט חדש של אדם סנדלר וחייבים ללכת לראות אותו". את רוברט דה נירו יעריצו גם עוד 50 שנה. כשמישהו יזכיר את השם אדם סנדלר, סביר להניח שייענה בתשובה, אדם מי?

דווקא משום שאדם סנדלר הוא שחקן שייעלם בבוא הזמן מהתמונה בלי להשאיר זיכרון עז, הוא מתאים כל כך לתפקיד הווארד רטנר בסרט “יהלום לא מלוטש". רטנר הוא כלומניק בעל אישיות הרסנית. הוא בעל עסק ליהלומים במנהטן, שחייו מוכתבים על ידי התמכרות קשה להימורי כדורסל. הוא חייב עשרות אלפי דולרים בכל פינה לעבריינים אלימים. אשתו שונאת אותו ועוזבת בקרוב את הבית. הוא מדלג בין ביתו ומשפחתו לחיים עם הפילגש. הוא מנסה כל העת להתייצב כלכלית ונפשית, אבל כל אימת שנראה שהוא רואה איזה אור, הוא דוהר פעם נוספת לסוכן הימורים ומדרדר את עצמו עמוק יותר.

אי אפשר שלא לצחוק על שרשרת האירועים ההרסנית, אבל הצחוק אינו נעים. הוא מר, מלווה בתחושת צער על האיש. בכל פעם שנדמה שמצבו של רטנר לא יכול להיות רע יותר, מתרחש אירוע נוסף שמדרדר את מצבו לרע עוד יותר. וכך הוא מוצא עצמו עירום בתא מטען של מכונית, מושלך לתוך מזרקה בבגדיו או סתם סופג מכות. גם אבן לשם נדירה ויקרה שהוא מניח עליה את ידו, שאמורה להיות הצלתו הסופית - שהופכת להיות משאת נפשו של לא אחר מאשר שחקן הכדורסל (האמיתי) לשעבר של הבוסטון סלטיקס קווין גארנט בתפקיד עצמו, לא מביאה לסנדלר את הישועה.

מה שעושה את סנדלר למוצלח כל כך בתפקיד רטנר הוא אישיותו שלו כשחקן. רטנר שעל המסך ממחיז את סך כישוריו של אדם סנדלר כשחקן. שטחי. חסר כריזמה. לא תובע מסנדלר לטפס לפסגות של משחק. הוא צריך להתחנן - לא קשה, לקבל מכות - לא קשה, ופעם אחת לבכות - קושי בינוני מינוס. תסריט מצוין עושה לו את עיקר העבודה, והוא צריך רק להתייצב מול המצלמה ולהיות עצמו. ותוצאת ההתאמה הזו היא סרט שמדביק את הצופה לכיסא למשך יותר משעתיים. לא כדאי להפסיד.

"יהלום לא מלוטש", נטפליקס

***

"נפרדנו כך": יופי של סדרה, כתובה מצוין, משוחקת מצוין, ורק שלא יאריכו אותה לעונה נוספת

“נפרדנו כך" היא אחלה סדרה. התסריט מצוין, המשחק משובח - בעיקר של השחקנית הנהדרת ניקולה ווקר, בתפקיד עורכת הדין האנה שטרן, העוזבת את המשרד המשפחתי ועוברת לחברה מתחרה. אם יש סיבה שממנה אפשר להיות מאוכזבים, היא שהסדרה מסתיימת כבר אחרי שישה פרקים. יש כמה וכמה קצוות פרומים שאפשר היה למתוח בלי מאמץ או זיוף לשניים־שלושה פרקים נוספים ולא היה נמצא צופה שיזעיק משטרה מרוב כעס.

אלא שהקונפליקט העיקרי נפתר. השאלה האם האנה תעזוב את בעלה ותצנח לזרועותיו של אהובה הלכאורה מסעיר (לא בדיוק זכר אלפא מלהיב, אם תשאלו לדעתי) כריסטי קרמייקל, מקבלת את התשובה כאשר כריסטי מבכר את הקריירה בשיקגו על פני הרומנטיקה עם האנה בלונדון, וגם זאת אחרי כמה נפתולי שקשוקה מעט מופרזים בכמותם של כן ביחד, לא ביחד, ואוהבת לא אוהבת, ושוב נפרדנו לעולמים ושוב חזרנו וכן הלאה.

זה לא מבטיח כמובן שיימנעו מלסחוט את הלימון הזה לעונה נוספת. אפשר כמובן לצאת לעונה שנייה עם כריסטי בשדה התעופה, המבין את טעותו הגדולה, קופץ דרך גלגלי המטוס ורץ ברחובות לונדון אל האנה, אבל דומה שהרומן הזה כבר מוצה. ובלעדיו אין ל"נפרדנו כך" קיום דרמטי הולם, אלא רק מתיחת מה שהסתיים במטרה לסחוט עוד ועוד זמן שידור, עוד ועוד פרסומות, ועוד הרבה מזומנים.

פעם לא היינו - לפחות חברות ההפקה והשידור - כל כך גרגרנים. סדרה הייתה מקבלת את שלה והיידה לארכיון. אם עשו עונת המשך, זה היה מינימום פיצוץ (מי, מי ירה בג׳יי אר?). היום, כמו כל דבר, זה לא מה שהיה פעם. כל סדרה משלבת מקפצה לעונה הבאה - יש סיבה, אין סיבה, שיהיה, ליתר ביטחון ולבריאות הארנק.

קצת דוגמאות מהעבר הקרוב: ב"שומרים" המצוינת, השומר קאל בעל כוחות־העל הולך לעולמו, אבל אשתו אנג׳לה מקבלת ברגע הסיום את כוחותיו כדי שתוכל להמשיך בעלילותיו בעונה נוספת. ב"פיין גאפ", גם היא מצוינת, הבוגד האמיתי במתקן הריגול האוסטרלי האמריקאי לא מתגלה, מה שאומר שצריך לפחות עונה נוספת כדי לאתר אותו. ב"איש הנסים", ששיגע את כל המדינה, מתברר ברגע הסיום שהבנאדם לא רמאי, שבכל זאת יש בו משהו, וכדי לברר מהו, צריך, אלא מה, עונה נוספת. וכן הלאה וכן הלאה עד יגע, עד זרא. ועל כן אפשר יהיה למתוח את “נפרדנו כך" לעונה נוספת. המקצוענים יעשו זאת בקלות. הם יטענו, שכמו בובי יואינג ששב מהמתים, בעצם הפרידה מכריסטי קרמייקל הייתה רק חלום, ואפשר להמשיך ברומן ובעלילה. אז מה אם נכון יותר יהיה להניח ל"נפרדנו כך" למות בשקט ולעבוד על סדרה חדשה מוצלחת כמוה.

"נפרדנו כך", יס VOD