בשבוע שעבר אישרה ועדת הכנסת את בקשתו של חיים כץ לקבלת חסינות בשתיים משלוש העילות שביקש. חוק החסינות הוא אחד החוקים החשובים והראשונים שחוקקה הכנסת. הוא נועד לאפשר לחבר כנסת לפעול ללא מורא או משוא פנים מפני השלטונות, שיוכלו להתנכל לו אם ירצו. 

אלא שהח"כים ניצלו את החוק הרבה מעבר לייעודו המקורי והשתמשו בו ללא קשר לעבודתם הפרלמנטרית, למשל לאי־תשלום דוחות חנייה. ב־2005 תיקנה הכנסת את חוק החסינות וקבעה כי היא אינה מוענקת אוטומטית. מי מבין הח"כים שרוצה חסינות צריך לבקש אותה מוועדת הכנסת, ואם היא מאשרת, על המליאה לאשר זאת. מאז 2005 רוב הח"כים שעמדו לדין לא ביקשו לעצמם חסינות, מלבד ח"כ מטעם בל"ד סעיד נפאע, שב־2010 הואשם בקיום מגע עם סוכן זר. בקשתו לקבלת חסינות נדחתה. 

היועמ"ש אביחי מנדלבליט הגיש ליו"ר הכנסת כתב אישום לא קל נגד השר לשעבר חיים כץ, שעל פיו הוא ניצל לכאורה את מעמדו כיו"ר ועדת הרווחה והעבודה של הכנסת והעביר הצעת חוק שהיטיבה עמו ועם מקורבו בלי לגלות שהוא עשוי ליהנות באופן ישיר מהצעת החוק. בתחילה סברו בפרקליטות שיש להעמיד לדין את כץ בעבירות של שוחד. לאחר דיונים נוספים רוכך כתב האישום, והפרקליטות הסתפקה בעבירה של מרמה והפרת אמונים.

כאשר מוענקת חסינות, כתב האישום לא יכול להיות מוגש לבית המשפט כל עוד הכנסת מכהנת. ואם חבר הכנסת נבחר לכנסת הבאה והוא מבקש להמשיך להיות חסין מפני כתב האישום, עליו להגיש את הבקשה פעם נוספת לכנסת החדשה.

מי שעקב אחרי הדיונים בוועדת הכנסת בעניין חסינותו של כץ לא יכול היה להתעלם מכך שהח"כים פעלו בעניינו כמו חברי ועד עובדים שמגינים בלהט ובקנאות על חבר לעבודה שסרח. השיקולים וההתבטאויות שלהם היו כשל איגוד מקצועי ולא כשל מחוקקים כפי שדורש החוק.

הנושא היחיד שבו חברי הוועדה פעלו בדרך ממלכתית היה כשסירבו להעניק לשר לשעבר חסינות מהותית, כאילו הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו במסגרת תפקידו והעניקו לו חסינות פרוצדורלית בלבד.

ההחלטה להעניק לכץ חסינות חצתה גבולות מפלגתיים ואידיאולוגיים. כך למשל שני חברים מסיעת כחול לבן ושני חברים מהרשימה המשותפת נמנעו בהצבעה, והימנעותם אפשרה את המהלך. 

עדיין טעונה הענקת החסינות אישור של מליאת הכנסת ועליה להיות כפופה לביקורת שיפוטית של בג"ץ, כמו כל החלטה אחרת של הכנסת. על סמך התקדימים, ספק אם בג"ץ יאשר זאת, כך שהשמחה של כץ וחבריו מוקדמת מדי.

אם כץ טוען לחסינות מהותית, כאילו הדברים נעשו במסגרת תפקידו כח"כ או כיו"ר ועדת הכנסת, הוא תמיד יכול לטעון את הטענה הזו כטענה מקדמית בבית המשפט, והסמכות להחליט בה תיוותר בידי השופטים.

הרע במיעוטו 

בשבוע שעבר התוודענו למסרונים שהוחלפו בין שר האוצר משה כחלון, שהיה חבר הוועדה למינוי שופטים, לבין השופטת אתי כרייף, לפני שהתמנתה לכהונתה בבית המשפט. בעקבות המסרונים, שמהם יכול היה מי שרצה להסיק שהוועדה לבחירת שופטים פועלת באופן לא תקין ולא שקוף, היו רבים שזעקו שהגיע הזמן לשנות את דרך בחירת השופטים במדינתנו.

יש לזכור כי שופט הוא אחד התפקידים הרגישים ביותר במערכת השלטונית. הוא חורץ גורלות לשבט או לחסד וגם מכריע בסכסוכים כספיים, כוחו רב לו. יש מדינות שבהן אנשי הזרוע המבצעת - ראש הממשלה, הנשיא או שר המשפטים - ממנים את השופטים, ויש מדינות שבהן השיטה מוקצנת, והשופטים נבחרים לכהונתם בבחירות פוליטיות בקרב הציבור הרחב.

מיד לאחר שנוסדה המדינה היא קבעה את בחירת השופטים בדרך מאוזנת: הוועדה לבחירת שופטים מורכבת מנציגים של שלוש זרועות המדינה, השופטת, המחוקקת והמבצעת, בנוסף על נציגים של המקצוע. בסך הכל מכהנים בה שלושה שופטי העליון, שני שרים, שני ח"כים מהאופוזיציה והקואליציה ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. בראש הוועדה עומד שר המשפטים. 

מכל השיטות הקיימות בעולם, השיטה שבה בחרה מדינת ישראל היא הרע במיעוטו. אכן, יש בוועדה דילים מפעם לפעם והסתננו כמה תפוחים רקובים - אך בסך הכל התוצרים שלה לאורך השנים היו חיוביים. ובנוסף, ישנו מנגנון התיקון הקבוע בחוק.

בדרך כלל הייתה קיימת בוועדה ברית מקצועית בין השופטים לעורכי הדין, אך מאז שנכנסה איילת שקד לתפקיד שרת המשפטים, היא הצליחה לשבור את הברית המסורתית וכרתה ברית בין הפוליטיקאים לעורכי הדין. יכול להיות שזה מה ששיבש את מהלכי הבחירה של השופטים בשנים האחרונות.

בעת האחרונה מפעם לפעם הודלפו פרטים מדיוני הוועדה לבחירת שופטים שאינם מחמיאים במיוחד לשרה לשעבר. יכול להיות ששמחתה על החלטותיה במינוי שופטים גם היא מוקדמת והדברים עלולים להשתבש. 

פוליטיקאים רבים, בעיקר מהימין, אינם אוהבים את הרעיון של הוועדה לבחירת שופטים, משום שבעבר המינויים בה לבית המשפט העליון היו בשיטת חבר מביא חבר. אולם שיטה זו כבר לא קיימת, הרבה לפני זמנה של איילת שקד.

אם יש מקום לתיקון בהרכב הוועדה, הוא בצמצום כוחם של הפוליטיקאים מארבעה לשניים, שר אחד וחבר כנסת אחד ובמקביל הגברת כוחם של השופטים על ידי צירוף שני שופטים נוספים. זו הדרך הנכונה, משום שאין כמו השופטים של בית המשפט העליון כדי להכיר את השופטים מבתי המשפט של מטה ואת עורכי הדין המיועדים לשיפוט באמצעות פסקי הדין שלהם ובאמצעות הופעותיהם בבית המשפט העליון. 

היבא יזבק, צילום: מרק ישראל סלם
היבא יזבק, צילום: מרק ישראל סלם

הזכות להיבחר 

בראשית השבוע הפך בית המשפט העליון החלטה של ועדת הבחירות המרכזית, שעל פיה נפסלה ח"כ היבא יזבק מהרשימה המשותפת מלהתמודד לכנסת ה־22.

בית המשפט העליון קיבל את ההחלטה ברוב של חמישה שופטים מול ארבעה בהרכב מורחב. נשיאת העליון, השופטת אסתר חיות, מצאה את עצמה יחד עם שופטי המיעוט. הדבר לא היה מפתיע היות שהיא רמזה על דעתה בדיון שנערך לפני הבחירות הקודמות.

אינני מסכים עם החלטת בית המשפט, והייתי שמח אם יזבק לא תמצא את מקומה בכנסת. אך אני בהחלט מרוצה מכך ששופטי הרוב העדיפו את הזכות להיבחר על הפגיעה ברגשות לאומיים וגזענות.
 
[email protected]