לא הופתעתי כשבית המשפט העליון דחה השבוע את החלטת ועדת הבחירות המרכזית ואישר לח"כית מבל"ד היבא יזבק להתמודד בבחירות לכנסת, ובכל זאת התמלאתי כעס. כעסתי על שופטי בג"ץ, כעסתי על נציגי השמאל הישראלי שבשם הליברליות לא תמכו בהדחתה, אבל בעיקר כעסתי על השקט מחריש האוזניים מצדם של ערביי ישראל.
רק בשבוע שעבר רעשה וגעשה המדינה סביב הסעיף ב"תוכנית המאה" של דונלד טראמפ שהעלה את האפשרות של חילופי שטחים, שבמסגרתם יועברו יישובי המשולש לטובת המדינה הפלסטינית העתידית. ערביי ישראל זעקו, ובצדק, כי זה ביתם והם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. והנה, את יזבק הם לא מצאו לנכון לגנות. חלקם אף הצדיקו התבטאויות ושיח שתומך ברצח יהודים חפים מפשע. אירוע מסוג זה יוצר משבר אמון חריף בין הציבור הערבי לציבור יהודי בישראל, והוא עלול לגרום להיפרדות ולנתק יותר מכל תוכנית כזו או אחרת, שלכולם ברור שאין כל סיכוי ליישמה.
ערביי ישראל והציבור היהודי חולקים לא רק תעודת זהות אלא גם גורל משותף. ברגעי משבר, דוגמת ההצפות שהיו בנהריה, מתגלים קשרי שכנות שמעניקים תקווה שאפשר גם אחרת. אבל מנגד נראה שבשנים האחרונות חלק מנבחרי הציבור של שני המגזרים עושים הכל כדי להעמיק את התהום שנפערה בינינו.
בזמן שבית המשפט העליון נוקט גישה לא שוויונית ופוסל חברי כנסת רק מצד אחד של המתרס, האחריות ליצירת שותפות אמיתית עוברת אלינו - אזרחי המדינה הערבים והיהודים.
מרבית הציבור הישראלי מתנער מאמירותיהם של מיכאל בן־ארי ואיתמר בן גביר, אך במגזר הערבי לא זכו דבריה של יזבק לגינוי, אף שיש בהם קריאה לעידוד טרור והסתה לרצח. בפוסט ששיתפה בשנת 2015 ובו נראית תמונתו של המחבל סמיר קונטאר, רוצח בני משפחת הרן בנהריה בשנת 1979, כתבה יזבק "השהיד המוג'אהד סמיר קונטאר". בפוסט אחר ששיתפה בשנת 2013 ובו נראית תמונתה של המחבלת דלאל מוגרבי - שהנהיגה את חוליית המחבלים שביצעה את הפיגוע בכביש החוף בשנת 1978 שבו נרצחו 35 ישראלים, 12 מהם ילדים - כתבה יזבק: "דלאל מוגרבי חייתה 20 שנים והספיקה כל כך הרבה".
חמישה שופטי בג"ץ סברו שלא הצטברה מסה קריטית של ראיות כדי לפסול את מועמדותה של יזבק. אז למרות האמון שנתנה בה מערכת המשפט, בדיוק שלושה ימים נדרשו ליזבק כדי לספק ראיה נוספת לשופטים המכובדים - מפגן תמיכה ראוותני שהובילה במשפטו של השייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהוצאה מחוץ לחוק, המואשם בהסתה ובעידוד טרור.
יזבק מתיימרת להציג את עצמה כשהידית של חופש הביטוי, לוחמת ללא פשרות לקידום השוויון והנרטיב של ערביי ישראל - אך בפועל היא רק מעמיקה את הקרע וגורמת נזק לכל מי שהשתלבות בחברה הישראלית חשובה לו. היא עושה זאת תוך שימוש ציני בדמוקרטיה הישראלית, הבוחרת להגן בחירוף נפש על חופש הביטוי גם במחיר של סכנה לפגיעה בנפש.
במקום להציג אחידות בסוגיית פסילתה של ח"כ יזבק בחר השמאל הישראלי להיות עבדו הנרצע של הליברליזם, אף שאחד מערכיו העיקריים הוא המוסר - ואין זה מוסרי להלל, לקלס ולשבח טרוריסטים. אבל מתברר שהכלל הזה חל רק על יהודים המסיתים לאלימות. כשמדובר בח"כ ערבי, השמאל בוחר להתעלם.
לא צריך לחכות לאסונות טבע כדי להוכיח שאנחנו ערבים זה לזה, אלא פשוט להוקיע ולהקיא פוליטיקאים כמו יזבק, שרק הופכים את משימת החיבור הזו לקשה יותר. לכאלה ולשכמותה פשוט צריך להוציא אצבע משולשת.