האזרח הקטן מביט בשער השקל המתחזק מול הדולר והאירו - ומגרד את ראשו במבוכה. תמיד לימדו אותו שמטבע חזק הוא סימן לכלכלה יציבה, שכלכלות בקריסה מתאפיינות באינפלציה, ובכלל, הוא עוד זוכר את השנים שבין "המהפך הכלכלי" של שמחה ארליך, דרך מדיניות "הכלכלה הנכונה" של יורם ארידור, וכך הלאה עד לממשלת האחדות הראשונה של 1984 שהצליחה לבלום את האינפלציה.

השקל הישן (זוכרים את השטר עם דיוקנו של הרמב"ם?) לא שרד את האינפלציה התלת־ספרתית, השקל החדש (שעד שהגיע כולם המשיכו לנקוב מחירים בלירות), היה שווה כבר 10,000 לירות ישנות. אזרחי ישראל אגרו מתחת לבלטות דולרים "שחורים" שנרכשו ברחוב לילינבלום (אבל הגיעו לבנק עם כרטיסי טיסה לחו"ל, כדי למשוך את הקצבה של מאה דולרים לנוסע, במעין סוג של ישראבלוף שבו כולם עובדים על כולם). מחירי הדירות - ולא רק הם - היו נקובים בדולרים, רק כדי להימנע מהצורך לעדכן את המחיר בשקלים בכל כמה ימים...

בשלב מסוים השתלט עולם המושגים של הימין הכלכלי על השיח הכלכלי במדינה הסוציאליסטית־לשעבר - כלומר, הלך הרוח העוין התערבות ממשלתית בשוק החופשי. רק שאפילו הנציג הכי מובהק שלו, הנגיד לשעבר סטנלי פישר, נהג לייצב את שער השקל מול הדולר באמצעות רכישות יזומות ומרוכזות בידי בנק ישראל, כדי להגן על התעשייה המקומית מול הדולר הנחלש.

לכן, האזרח הישראלי מבולבל: השקל החזק אמור לשחק לטובתו, אך היבואנים אינם ממהרים לגלגל את ההנחה המתבקשת לכיוון הצרכנים, ושומרים את הרווחים כתוצאה מרכישת המוצרים בדולרים וקבלת התמורה בשקלים, במקום שבו הם הכי אוהבים לראות אותם - בחשבון הבנק שלהם. כשמעמתים אותם עם הנתון הזה הם מספרים על דמי השכירות והמשכורות שהם משלמים בשקלים (נכון), או על מלאים שנרכשו בשער דולר גבוה יותר (נכון אבל לא רלוונטי במקרה של שחיקה מתמשכת בשער הדולר, לאורך כמעט כל השנים האחרונות). 

גם התעשיינים לא אומרים לנו את כל האמת. מדובר בדיוק באותם אנשים שזועקים "שוק חופשי" בכל פעם שבה מנסים לחוקק כאן חוקי עבודה בניחוח חברתי, כמו למשל עדכון שכר המינימום. עכשיו הם אלה שקוראים לבנק ישראל להתערב כדי להגן עליהם מהשחיקה ברווחיות.

בצר להם, מבקשים מר וגברת ישראלי לעשות את הדבר שהישראלים הכי אוהבים לעשות כשהעניינים קצת מסתבכים: לטוס לחו"ל, כי כשהשקל חזק אפשר לגרוף עוד קצת סחורה מהמדפים בפריימרק בלונדון או בברלין, שלא לדבר על טיול קטן בארצות הברית, ידידתנו "הענייה" שמעבר לים. רק שאפילו זו אופציה רק עד שהם נזכרים בנגיף הקורונה, ותוהים אם יהיה זה חכם להיכנס לטיסת לואו קוסט עם אנשים זרים מכל העולם, לך תדע מי ישתעל עליך... 

אז הם נשארים בבית, שומעים את זעקות השבר של התעשיינים, לא מבינים למה המחירים של מוצרי היבוא - מהמדפים בסופרמרקטים ועד לסוכנויות הרכב - לא יורדים, ומקווים שאולי בעוד חודש תקום פה ממשלה. אם כי לא בטוח גם שהיא תצליח לעשות סדר בבלגן, אבל לפחות יהיה את מי להאשים.