מול מהדורות החדשות, קשה שלא לחוש תסכול. לא בגלל מה שיש בהן, אלא דווקא בגלל מה שאין. לא בגלל עיסוק היתר בפרוטוקולים מחקירות משטרה, אלא בגלל חוסר העיסוק בפרוטוקולים מישיבת הארגונים העוסקים בחינוך לגיל הרך. בגלל השתיקה המתמשכת בקשר ל־400 אלף ישראלים עד גיל שלוש, שחיים במציאות בלתי נסבלת בכל הקשור בחינוך לגיל הרך בישראל.
אפשר להבין מדוע התקשורת עוסקת במה שמעניין ולא במה שחשוב: מצוקת מעונות היום נראית כמו סיפור פעוט ואפרפר. אלא שפה בדיוק התסכול: הסיפור "הפעוט" הזה עוסק במאות אלפי פעוטות והוריהם, פעוטות שלהם אנו קוראים "הדור הבא", ומציינים כמה הם חשובים לנו. את האמירות היפות שכוללות את המילה "ילדינו" צריך לתרגם למעשים, והחינוך לגיל הרך הוא המקום לעשות זאת.
לפי מחקרים, קיימת פירמידה של השפעת ההשקעה על הילד. ככל שהגיל צעיר יותר, כך ההשקעה משתלמת יותר. הרי דווקא בגילים הצעירים ביותר רוכש הילד ביטחון עצמי, סקרנות, כישורי חברה ולימוד, שפה ונורמות התנהגות – הכלים שילוו אותו בחייו. מדהים לגלות שפירמידת ההשקעה של המדינה היא הפוכה לפירמידת האפקט של ההשקעה: ככל שהגיל יורד – ההשקעה יורדת, ובסופו של דבר, בסטודנט ללימודים אקדמיים משקיעה המדינה הכי הרבה, ובפעוטות בגילאי לידה עד שלוש – הכי מעט. בניגוד לכל הגיון.
התוצאה הישירה היא מצוקת מעונות היום בישראל. כיום, חינוך לגיל הרך מגולגל לפתחי ההורים, שביחד עם ארגונים וולונטריים המפעילים מעונות והשוק הפרטי, נדרשים למצוא פתרון. לא פלא ששליש מהילדים בישראל לא נמצאים במסגרת, ורק רבע מהם (כ־100 אלף) נהנים ממסגרת מפוקחת. רמת ההשקעה של המדינה בגיל הרך היא בשפל המדרגה לעומת מדינות ה־OECD, והמימון הציבורי בישראל על הוצאות החינוך בגילים אלה מכסה רק 15% מההוצאה הנדרשת, לעומת 72% – הממוצע במדינות ה־OECD. משמע, 85% מהמימון של חינוך בגיל הרך מגיע מההורים, יחס הפוך למצב בנורבגיה למשל.
וזו רק ההתחלה. אוסף פרמטרים ומדדים מראה מכל זווית עד כמה חמור המצב, עד כמה עמוקה ההזנחה, עד כמה מקופחות העובדות, עד כמה מקרטעים המעונות, ועד כמה נפגעים הפעוטות, הוריהם, והמשק כולו, מההפקרה רבת השנים. אני, שעוסקת בנושא יום ביומו, חוזרת הביתה מעוד יום עבודה, מצפה שמצוקת המעונות וזעקת הפעוטות תפתח את המהדורות, ומגלה ששוב לא מגיעים לעיקר - עתיד ילדינו. כשאין עניין ציבורי, אין מניע ליצירת פתרונות, ואין הירתמות ממסדית.
ההרשמה לשנת הלימודים הבאה נפתחה. בשנת תשפ"א ייפתחו המעונות כבכל שנה, בחסר משמעותי, במצוקה דרמטית של כוח אדם, במחסור הכשרות והשקעה בכוח אדם, בפיקוח לקוי של המדינה, בביורוקרטיה משתקת ובהסרת אחריות של רשויות השלטון. אם תופיע כרמל מעודה חדשה יבליח הנושא לרגע וכולנו נזדעזע מהתמונות, עד אז יישאר הנושא במחשכים, ואת קולם של הפעוטות איש לא ישמע. הכותבת היא מנהלת האגף לגיל הרך בוויצו העולמית.