מי שמעיף מדי פעם מבט אל עבר ערוצי הטלוויזיה המסחריים, עלול בטעות לחשוב שחזרנו לשנות התשעים. בשבועות האחרונים מופיעים שם ללא הרף פניהם של ענת אלימלך, עפרה חזה ודודו טופז, ונדמה שרק המעגל של דן שילון והסדרה "פלורנטין" חסרים להשלמת התמונה.
שלושת גיבורי התרבות הנ"ל חזרו לאחרונה, שוב, לתודעה הציבורית בעקבות תוכניות וכתבות מיוחדות שנעשו עליהם וגוללו את סיפור חייהם ומותם. המשותף לכולן היה היומרה להציג חידושים עיתונאיים, כאלו שלכאורה יוסיפו ערך חדשותי לצפייה ויצדיקו את הפקתן ושידורן, למרות התוכניות הרבות שכבר שודרו בעבר אודות השלושה.
הפורמט בתוכניות האלה דומה: הרבה קטעי ארכיון, רובם מוכרים ומשומשים, הרבה "חברים מספרים על...", הרבה פרטים שידועים כבר שנים, ומעט מאוד חידושים. שיר גנוז של חזה, צילומים של אלימלך שטרם נראו, תמלילים שעדיין לא שמענו מחקירתו של טופז או סוכנו לשעבר, בועז בן ציון, מספר על שיחות בהן טופז השתעשע ברעיון לתקוף את בכירי הטלוויזיה, הרבה לפני שהגיע לשלב המימוש - כל אלו אכן היו שם, אך בואו נודה על האמת, לא זו הסיבה שלשמה ההפקות האלו נעשו.
הטלוויזיה חוזרת שוב ושוב אל הסיפורים האלה מסיבה אחת ויחידה: מדובר במכרה זהב של רייטינג, במניה בטוחה שלא יכולה לאכזב. עד כמה שזה נשמע ציני, כל אחד מהסיפורים הוא סנסציה שכנראה לנצח תעורר את עניין הקהל: הכוכבת הצעירה והמבטיחה שנרצחה בידי בן זוגה האובססיבי, הזמרת המצליחה שנפטרה בגלל שהתביישה לחשוף את מחלתה ולטפל בה בזמן, וכמובן-מלך הרייטינג שירד מכסאו והחליט שאם הוא כבר לא הראשון בבידור, אף אחד לא יהיה הראשון בבידור.
נראה שלעולם לא נפסיק להתעניין בסיפורים האלה, שאמנם שונים זה מזה (ואני חלילה לא משווה בין אלימלך וחזה, שלא עשו כל רע, לבין טופז שהיה אחראי על תקיפות אלימות) אך גם יש להם הרבה מן המשותף. לא משנה אם יחדשו לנו משהו או לא, לא משנה אם התוכנית תהיה טובה (והתוכנית על ענת אלימלך, שלמרבה התמיהה העדיפה משך זמן רב להלל דווקא את דמותו של הרוצח דוד אפוטה, בהחלט לא הייתה טובה) – אנחנו נהיה שם.
אז אם הקהל מרוצה, הרייטינג גבוה והקופה רושמת – למה בעצם זה רע? כי תוכניות מהסוג הזה מכניסות את הטלוויזיה שלנו לסטגנציה ולעצלות מחשבתית. למה לטרוח ליצור סדרת דרמה איכותית, או קומדיה טובה, אם אפשר למחזר שוב ושוב את הסיפורים ההם, שהסעירו את המדינה לפני עשור או שניים? למה להפיק תוכנית תחקירים שתתעמת מול בעלי הכוח, אם אפשר ללכת על בטוח ולגרד עוד סרטון וידאו שטרם ראינו בכיכובו של האייקון המנוח?
השואו הנוצץ, הפרומואים המבטיחים והבאזז התקשורתי שבקשת וברשת יודעים לספק – כל אלו עוזרים להשכיח את העובדה שמדובר בשלושה סיפורים טרגיים, שהותירו אחריהם משפחות מצולקות, ובמקרה של טופז גם קורבנות שמעבר לפציעתם הפיזית, התקיפות הטילו עליהם ועל משפחותיהם אימה למשך תקופה לא קצרה. אינני מתיימר לדעת אם קשה לאותן משפחות לחיות עם החיטוט התקשורתי החוזר בפצעים הפתוחים, או שהן דווקא שמחות על ההזדמנות להחזיר את יקיריהן לכותרות. לי, כצופה, זה עושה רע. ערוצים מסחריים יקרים, אנא מכם, בכל לשון של בקשה – הניחו להולכים.