ממתק. זה מה שריף כהן הגישה לנו השבוע בצרפתית בשיר - Quelle Heure Est Il ("מה השעה") שמנסה להציג טראפ פופ עכשווי. איני מבין את המילים שכן איני דובר צרפתית, אבל הלחן והביצוע (ובעיקר ההפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט) מצליחים להרים את השיר ולהלהיב.
כהן לא מתחקה כל כך אחר אף אמן אחר, לא מנסה להישמע כמו משה ושהיא לא, אלא ניכר כי מבינה היטב את הכיוון המוזיקלי שלה והסקרנות הזו בולטת לאורך כל השיר ומשאירה טעם של עוד וסקרנות לשירים הבאים. בסוף השיר כהן שרה בעברית: "זה הזמן להתעורר".
כשמושיק עפיה שר בסינגל הקודם שלו – "זרוק בבר", ממש האמנתי לו ולקולו, הוא היה כן, אמיתי ומלא רגש, כשמה שקסם לי היה החיבור שלו לשיר ולטקסט, ממש כמו עפיה בימיו הטובים ההם.
בשירו החדש "קוקו או פזור" לא מצאתי את אותו הקסם, אותו הניצוץ. אמנם עפיה שר מעולה, הלחן קליט (אם כי גנרי ולא מיוחד או קליט באופן יוצא דופן, פופ סטנדרטי) אך הטקסט די מאומץ, כולל חריזה מאומצת ובעיקר מאולצת כשלפרקים זה נשמע מביך, בייחוד כשעפיה שר למשל "כשהיא עולה על עקבים מיד עולים גם העוקבים, עושה לה טוב שהראשים מסתובבים".
מבחינה תחבירית גם יש אי בהירות בשיר: עפיה מתחיל לשיר כשהוא שר בגוף נסתרת ובאותו בית עובר לגוף מדברת, בתיאום לא מדויק ולא כל כך מסתדר. הלחן טוב, הטקסט פחות וחוסר הייחודיות והמקוריות (או אם תרצו: שבלונה טרנדית) הם שהורסים את השיר בעל הפוטנציאל שמתפספס.
לעומת עפיה, הקולגה קובי פרץ, שבתקופה האחרונה נע בין שירים איכותיים לשירים לא טובים, הצליח להגיש בלדה מרגשת, רומנטית ונוגעת ללב שמזכירה את פרץ של ימי השיא.
עם ביצוע רגיש ומלא בכוונות, הוא מגיש את "אלף פרפרים" בצורה הכי טובה שהוא יודע. הלחן מתפתח ומגיע לשיא בפזמון וסביר להניח שהוא ילווה לא מעט זוגות בחופה בתקופה הקרובה. לפחות ראוי לכך.
שי המבר ("בית הספר למוזיקה") שמאז שחרורה מהצבא הוציאה כמה וכמה סינגלים, שחררה השבוע את "להיפרד ממך", שיר קודר ומלנכולי על אהבה כוזבת. בהתחלה קצת היססתי אם השיר מעניין או לא שכן הוא היה אפל מדי, אבל אחרי כחצי דקה, כשהמבר נכנסה לביט והציגה שליטה ומשחק מעולה בקולה, הוכיחה שהיסוסי היה לשווא וכי הסינגר-סונגרייטרית שבה רק משתבחת מעת לעת, ולו גם בשל משפט המפתח את השיר: "להיפרד ממך זה להיפרד מבית".
היוצר והזמר הוותיק והמוערך אבי טולדנו כתב והלחין שיר חדש שגם ביצע – "ביום ההוא", דיוקן אישי לחייו של אמן בשילוב אמונה בקדוש ברוך הוא. השילוב הזה בין קודש לחול מגיע לקתרזיס כשטולדנו מתחיל לשיר ומוכיח יכולות קוליות מצוינות (לא לשווא דודו דותן ז"ל אמר עליו: "אבי טולדנו - איזה זמר!") בשיר איכותי וגדוש במוסרי השכל.
אחרי לא מעט שנים יצא שיר "חדש" של ג'וזי כץ. למה "חדש"? כי הוא נגנז בשנת 2006 ורק עתה יצא לראשונה לאור. השיר "ועכשיו כבר טוב" שכתב והלחין צוף פילוסוף ("תיסלם") הצליח לשבות את ליבי מהרגע הראשון.
נכון, ג'וזי כץ היא אמנית בחסד ואחד הקולות האהובים בזמר העברי, אך לא מהסיבה הזו התאהבתי בשיר: הלחן הפשוט והמלודי תפור בצורה מושלמת לקולה של כץ ששרה במלוא הרגש והאופטימיות ש"עכשיו כבר טוב". בלי הפקה מוזיקלית יותר מדי בומבסטית אלא עם קול אמיתי וכן ולחן קליט הצלחתי להצטמרר.
שחר סאול, שהחל את הקריירה במועדוני ראפ, טראפ והיפ הופ ובעבודה קשה ואינטנסיבית הפך לאחד מנושאי דגלו של המוזיקה השחורה בארץ, חבק השבוע את "קשר קרקע", שיר מצוין, טקסט חזק שמביא את חו"ל לישראל (מבחינת משמעויות) ועושה זאת בצורה טובה, לחן מלא ביטים טובים וביצוע פוגע במטרה.
דורין אור אעידן, שבתקופה האחרונה "שברה" את הרשתות החברתיות עם שילוב של מוזיקה ומסרי קבלה ואמונה, השיקה את "כאן" שיצרו עבורה דודו טסה וגלעד כהנא.
דעתי חצויה לגבי השיר. מצד אחד יש בו דיקציה בעייתית (למשל, את המילה: "וכבר" שרה עידן עם דגש בעוד אין צורך להגות זאת עם דגש, שכן אין בג"ד כפת בראש מילה), המוזיקה מתעלה יותר על השירה שנשמעת די חלשה ונבלעת בתוך הצלילים, מה שגורע מקולה של אעידן ומההנאה שבשיר.
מצד שני, הטקסט עמוק והלחן טוב, השירה של אעידן נקייה ועמוסה ברגשות, אך לצערי ולטעמי, הפעם, התוצר הסופי לא מספיק טוב. ציפיתי ליותר.
האחות והאח - ירדן ועידו ג'רפי הצליחו, בטבעיות וללא יותר מדי מאמץ, להבריק בשיר חדש ומשותף – "מישהו שמע", שיר ישראלי אמיתי שכולל טקסט יפהפה מהסוג שכבר לא רואים היום, לחן מעולה ושובה לב ואוזן וביצוע משותף, הרמוני ומרגש, שראוי להישמע ולקבל כמה שיותר סופרלטיבים כי איכות מוזיקלית היא מצרך נדיר בזמננו.
הרבה זיופים, קול צורם וצווחני וחובבנות ביצועית מאפיינים את השיר "כולם במקום" של חן בלו שמתיימר להישמע כמו מרגי או סטטיק ובן אל ונשמע כמו אנה זק ביום רע. זמר צעיר שרוצה להצליח צריך להביא וייב מקורי ולא להוציא טראש פופ גרוע, פתטי וטקסט ולחן שלא מובילים לשום מקום, לא מעניינים ויוצרים כאב ראש.
ראיון
אביב בכר, יוצר, מוזיקאי ומשורר, שנחשפתי אליו לראשונה בעקבות שיתוף הפעולה המוצלח שלו עם הדס קליינמן, שיתוף פעולה שהניב שני אלבומים מצוינים, החליט לאחרונה לטפח את קריירת הסולו שלו וכחלק מאלבום הסולו הראשון שלו (העתיד לראות אור בהמשך השנה), שחרר בימים אלה את "לנוע" שכתב והלחין בעצמו להפקה מוזיקלית של רועי חרמון.
כמי שיצר לא מעט בשיתופי פעולה, עד כמה היצירה לבד באה לך בטבעיות? האם מרגיש שוני בדרך היצירה?
"האמת היא ,שמגיל מאוד צעיר אני כותב ומלחין ככה שדווקא העולם הזה יותר מוכר לי וקרוב אליי והכי פשוט לי להיות בו אני, בצורה הכי כנה"
על מה מספר "לנוע"?
"השיר כיאה לשמו, מספר על כך שהתרופה הטובה ביותר ללב שבור היא –לנוע. שתמיד צריך להמשיך ,גם אם לא קל . השיר מראה שהתהליך והתנועה שבנאדם עובר, היא אותה תנועה שקיימת בטבע- כמו שקיעה וזריחה. לפעמים אתה בטוב ולפעמים פחות . רק צריך להמשיך לזוז.
השיר נולד מתוך ימים לא פשוטים שעברו עלי . ונכתב ממש כמו תפילה בשבילי . דווקא ברגע שנפתח איזה פתח גדול של תקווה . בשבילי הוא תזכורת יומיומית וחשובה להמשיך ליצור ולעשות טוב לאחרים.
מה צפוי באלבום הקרוב?
"האלבום החדש מלא בטוב, בעיקר יש בו את כל מה שרציתי תמיד לתת, בצורה שהיא הכי אני! שירים מלאים בתקווה ובמוסיקה שהושקע בה רבות ושנוצרה יחד עם נגנים מעולים ואהובים ועם מפיק מדהים וקשוב".
חם בחו"ל:
בילי אייליש, קודרת ואפלה מתמיד, מגישה בביצוע מינימליסטי ועמוק כמו שרק היא יודעת, את שיר הנושא מהסרט החדש בסדרת סרטי ג'יימס בונד – No Time To Die. אמנם אני בספק אם השיר ייכנס לפנתיאון הקלאסיקות של שירי ג'יימס בונד, אבל הוא תפור לקולה של אייליש שככל שהשיר מתפתח, מוכיחה כמה היא מתאימה לבצע אותו, על אף גילה הצעיר.
קמילה קביו (SENORITA) בקליפ שמזכיר את סרטי המאפיה בימי השחור לבן בשיר פופ טהור וקליט בסגנון הידוע שלה, רק שהפעם קביו עוטה על עצמה תחפושות של כוכבות הוליוודיות שונות.
השיר המצוין תפור למידותיה הקוליות של קביו שאמנם הולכת "על בטוח" מבחינת סגנון השירה וההפקה המוזיקלית אבל זה מצליח לה ומספק את הסחורה, אז למה לא? גם התוספת של DABABY משחקת לטובתה, בדיוק כמו שעשתה בזמנו בשיר HAVANA עם יאנג ת'אג.
הבלדה החדשה של סם סמית', בה הוא מייחל להכיר ולאהוב מישהו ששווה למות עבורו, די משעממת. הטקסט והרעיון אמנם טובים והקליפ עשוי טוב, אבל הלחן לא כל כך מתרומם ותוקע את השיר, אין פזמון מתפתח או ביצוע מלהיב יתר על המידה והתוצאה היא, עם כל הכבוד לסמית', סתמית.