בין הדפי "מעריב"פרסמו בשנים האחרונות כתבותיה המרתקות ויוצאות הדופן של העיתונאית איריס ז’ורלט, שהלכה שלשום לעולמה ממחלה קשה. והן בהחלט יחסרו עתה.
ז’ורלט בת ה־54 התחילה את הקריירה העיתונאית שלה בטור “לא רק סושי”, שפרסמה בין השנים 2003־2007 ב־ynet, מיפן, שם חיה באותה תקופה, ועסק בחייה שם. בהמשך, בשנת 2010 הוציאה ספר הנושא את אותו שם ובו תיארה את חייה כזרה ביפן.
ל”מעריב” היא הגיעה לפני מספר שנים, עם תשוקה לעיתונות כפי שלרוב יש רק לעיתונאים בתחילת דרכם. תמיד כמהה ללמוד עוד, לא מוותרת על אף סיפור, גם כנגד כל הסיכויים, מאושרת מכל כתבה שפורסמה, ועל אחת כמה וכמה כשזו כתבת שער, מוכנה לנסוע לקצה העולם בשביל סיפור, ובמקרה שלה זו לא לשון מליצה.
היא באמת נסעה ברחבי העולם כדי להביא כתבות: לסיאול כדי לסקר את ההפגנות שם ב־2016, לטוקיו על מנת לצפות מקרוב בהכנות לאולימפיאדה שתיערך שם הקיץ, לאתיופיה, משם הביאה תחקיר על הסיבות לעיכובים בהעלאת יהודי אתיופיה, לוורשה משם הביאה ראיון עם ראשת העיר, רגע אחרי אישור החוק הפולני. היא נסעה גם לאזורים שבהם ישראלים לא תמיד מתקבלים בסבר פנים יפות, למשל קהיר, משם הביאה את קולות הרחוב המצרי, 40 שנה אחרי הסכם השלום, ועוד.
בשנה האחרונה כתבה גם שני טורים אישיים בערוץ הנשים של "מעריב" אונליין: “שיחות מלוכלכות וחטאים קטנים” בשיתוף עם הדר אוקנין, בו עסקו השתיים בנושאי לייף סטייל, תרבות ואוכל, ובו הביאה את הצד הקליל והנהנתני של החיים, וטור בשם “אשת השבוע”, בו בחרה דמות נשית בולטת וכתבה עליה. את הטור האחרון פרסמה ב־20 בדצמבר. בין לבין היא הייתה פעילה בתחומים נוספים שהיו קרובים ללבה: אם זה בעמותות שונות ואם כיזמית – היא כתבה סדרת רשת בשם “זיג”י” העוסקת בנוער גאה, ויזמה את פרויקט “מלכת השלום”, שהפגיש בין נשים ישראליות לירדניות.
בראיון לעיתון “סופהשבוע” (מאת אילנה שטוטלנד) בשנת 2013, סיפרה על מסע חייה יוצא הדופן, שכלל גילוי סרטן השד, החלמה, גירושים מבעלה בזמן שחיו ביפן, וחזרה לארץ. “אני חושבת שחיכיתי לזה כל החיים, כי אבא שלי מת מסרטן בגיל צעיר", סיפרה אז על גילוי הסרטן. "במצבים כאלה אני מתפקדת מעולה, אבל בפנים אני מרוסקת. את יודעת, לאבל יש שבעה שלבים. השלב הראשון הוא האופוריה, שבאה כאילו להגן עליך. גם בסרטן בהתחלה יש אופוריה, כשאת כאילו מנותקת רגשית... מבחינה מקצועית פרחתי, עשיתי את הראיונות הכי שווים עם פאה על הראש. זה החזיק אותי נפשית. הייתה לי פאה מודבקת משיער טבעי, אף אחד לא ראה שזו פאה. הייתי מפונפנת, הייתי יפהפייה הורסת, הייתה לי חברה שסחבה אותי לבילויים. ברור שהייתי מנותקת רגשית, אבל מאוד נהניתי... האמנתי שאנצח את הסרטן, לא הייתה שום אופציה אחרת. היו לי יעדים: אמרתי שקודם כל אני צריכה לשרוד עד בת המצווה של הבת שלי, ואחר כך זה כבר עד החתונה”.
בסופו של הראיון היא נשאלה על המסקנות מהאתגרים שהחיים זימנו לה, וסיכמה את השיעור שלמדה: "לקחת כל יום ביומו. לא לחשוב יותר מדי רחוק. ליהנות מהרגע ולא לחכות להגשים חלומות. אם יש לך חלום, תהפוך אותו למציאות, עכשיו, בזה הרגע". אין ספק שניסתה בכל כוחה ליישם זאת. אתמול הובאה למנוחות במושב מבועים. יהי זכרה ברוך.