פקחתי את עיניי. הייתי בת 30 ושום דבר לא השתנה. כשיצאתי אל הסלון, לא חיכתה לי אמא עם עוגה ונרות ואבא לא ניפח בלונים לקראת המסיבה בערב. מנש, הכלב שלי, קפץ עליי וליווה זאת בליקוקים, אבל זה אינו דבר לא שגרתי. פייסבוק, אינסטגרם וכל שאר המדיות הלא כל כך אישיות הבהבו לי מדי כמה רגעים, הן הוצפו בברכות, בתמונות משותפות איתי ובחברים שחסכו לעצמם טלפון, וטוב שכך - בטלפון אני שונאת לדבר.

איך מרגיש אדם כשחלף עוד עשור בחייו? כשהייתי בת 10 התעוררתי בחיוך, את זה אני זוכרת בוודאות. ידעתי שמאותו הרגע, קצר היום שבו אחגוג את בת המצווה שלי, דמיינתי את האולם, את השמפניה הנמזגת לתוך פירמידת כוסות ואת העברית הגבוהה שבה אשתמש לדרשה היפה ביותר (כך נשבעתי לעצמי) שאורחיי שמעו מעודם. 

עקב נסיבות כלכליות כאלו ואחרות בת המצווה שלי מעולם לא נחגגה, אבל הדמיון לא עזב אותי גם אז. במקום זאת דמיינתי את בת המצווה שאחגוג לבתי ואת הדרשה היפה ביותר שאורחיה ישמעו מעודם.בגיל 20 התעוררתי עם הנגאובר (חמרמורת, אם תרצו) לא קל בכלל. גרתי אז בדירה קטנה בחולון, הייתי משופעת בחברים ובידידים אך נטולת אהבה. בלילה שקדם לכך, עם זר לראש ששזרה לי חברה, שמלה אדומה שהייתה לי (שבמספריים הגדלתי לה את המחשוף) ומה שנשאר מהמשכורת בכיס, יצאתי לבר. זו הייתה תקופה חסרת דאגות, עבדתי אז בעיריית תל אביב, הרווחתי שכר מינימום, רוב הזמן לא היה לי כסף לשכירות, ובכל זאת - כך גדלתי והיה זה חלק מההרגל וממהלך חיי. מכאן, שהרשיתי לעצמי להשתכר, לצחוק, ללחוש דברים ארעיים לגבר ארעי ולשכוח ללילה אחד מכל מה שרע. ועל אף כאב הראש, היה זה העשור הטוב בחיי - התאמינו? 

שלוש שנים אחר כך, בסיפור קצר שכתבתי לפייסבוק על דודה שמנה שמכינה סיר קובות ומבחינה בעיניי העצובות ומנחמת אותן בבישוליה, התפרסמתי. גיליתי את הכתיבה, אספתי קהל, הפכתי לחברה קרובה של אסי דיין אהובי והקדשתי לו את ספרי השני, והתחלתי להרצות, ללמד, לכתוב בעיתון ולשדר ברדיו. זה העשור שבו נשמתי את סמטאותיה של יפו ובערב את ריחן של האהבות המזדמנות. זה העשור שבו נשבר לי הלב, שבו השארתי את דמעותיי בכל כך הרבה ארצות בכל פעם שמשהו לא הסתדר לי בארץ. זה העשור שבו הכרתי את בעלי (בטור הזה אני לא כותבת בן זוגי, זו יום ההולדת שלי ואני קובעת) ונלחמתי על הקשר שלנו לא מעט. האמינו לי שהדברים הרבה פחות רומנטיים ממה שכתבתי פה, אבל גם הבנתי, אחרי תקופה לא מעטה, שהוא אהבת חיי ואין בלתו וכלום לא יוכל לנו. 

זה היה העשור שבו גיליתי את כרטיס האשראי ואת ההתנהלות הכלכלית התקינה, את העזרה לחלש, ומאידך שיכרון הגבהים שלעתים סחף אותי איתו. זה העשור שבו ראיתי את אמי ואבי מזדקנים כל אחד בביתו שלו ומנסים ליצור לעצמם עולם אחר - הוא בבית הכנסת ועם אהבותיו המזדמנות והיא במציאת מקום עבודה מסודר ובבישוליה המפתיעים. זה העשור שבו עברתי ניתוח שקיצר את קיבתי, כי ניסיתי להתאים עצמי לעולם הזה ולגרום לפחות למישהו אחד להישאר עד אור הבוקר, וזה העשור שבו העליתי את כל מה שהורדתי חזרה, ודווקא אז, במשקל שיא של 130 ק"ג, התאהב בי האיש הטוב בעולם.

זה העשור שבו רזיתי שוב, שבו קניתי הכי הרבה בדיקות הריון ושבו בכיתי בפעם הראשונה מעומק הלב על כך שהילד שאותו אנחנו מדמיינים, ממאן להגיע. זה העשור שבו הביט בי רופא הנשים וצחק "מרסל, אין לכם שום בעיה, זה המוח שלך, תני לו קצת לנוח", וזה העשור שבו אני מנסה לתת למוח לנוח ונעזרת בפסיכולוגית שמזכירה לי דברים שבורים שהדחקתי, מתקנת ומשיבה למדף.

זה העשור שבו הפסקתי להאמין בתמימותם של בני האדם, ונחשפתי לרוע כשקראו לי "מזרחית המחמד של 'מעריב'", "כותבת ביטאון של כיתה ד'" או "שמנה לא יוצלחת", וזה העשור שבו שבתי להאמין בתמימותם של בני האדם, כשפגש אותי איש מבוגר חבוש כובע קסקט ובעל שפם אפור וארוך, שהגיש לי את אחד מספריי וביקש "תכתבי מכתב אהבה לאשתי, אנחנו חוגגים 40 שנה יחד והיא רוצה לעזוב אותי". זה העשור שבו עזבה אותו אשתו, אבל הוא לימד אותי, חודשים אחר כך, שהתמימות כמו האהבה, זכה ואינסופית, כשבא אליי במיוחד שאקדיש ספר אחר למישהי בת גילו, שביקשה לאהוב אותו.

***

התיישבתי על הספה ועניתי בסמיילי לכל המזלטובים. בערב, במסעדה, כשהעניק לי בעלי את כל המתנות המוגזמות שקנה לי ואפילו העז ושר לי שירי יום הולדת באמצע המקום המפונפן, שאלתי אותו "הזדקנתי?". הוא חיבק אותי ולחש "אני מת לראות אותך בעוד עשור, תהיי עוד יותר יפה", ובזאת ענה לי על הכל.

איך מרגיש אדם כשחולף עשור בחייו? על מה מתחרט ועל מה שמח? זה אינדיבידואלי, אני מניחה, ובכל זאת, רק הנוף משתנה. הכאבים, התהיות, הרצונות והשמחה, דומים כולם הם.

בעוד יומיים יחגוג גור את גיל 40. כן, בדיוק עשור מפריד בינינו, וכאחד שלא חגג כל כך הרבה שנים, הלכתי על הכל. פתחתי חיסכון קטן, שכרתי מקום במרכז תל אביב, ארגנתי אוכל, שתייה, עוגה גדולה ומפעיל והזמנתי את כל הקרובים אליו. בעוד יומיים, כשייכנס בשערי המקום ההוא בתירוץ שאמציא לו (בינתיים הוא חושב שזו מסעדת בשר מחתרתית שאליה אני לוקחת אותו) יפגוש את משפחתו הקרובה, חבריו המלווים אותו שנים ומשפחתי ששבויה בקסמו מהיום הראשון שהכירה אותו. אחר כך אביך אותו עם איזו מצגת שהכנתי ולבסוף נתבסם כולנו ונשיר קריוקי כאחרוני הישראלים הממוצעים. 

אני יודעת שהוא יתרגש, כי את גור לא צריך לרפד במתנות. חיוך, מגע אנושי, צלחת קוסקוס, עבודה טובה וחברים שאוהבים אותו - מספיקים לו בהחלט. ואם להיות כנה, גם עליו, על אהובי, עבר עשור לא קל, ומפאת פרטיותו לא ארחיב יותר מדי, רק אומר שאני מניחה שהתחתנתי עם שמשון הגיבור (גור קירח, אבל הבנתם את הדימוי) שמלמד אותי בכל יום איך הפשטות והרוגע מנצחים כל סערה.

***

בעשור הבא, אם ירצה הגורל ותרצה האהבה, נתעורר שנינו יחד, אני בת 40 והוא בן 50, נצא יחד אל חצר הבית שנבנה במושב, ננשום אוויר צח, נקטוף כמה מצרכים לסלט ומפאת הקור נשוב מהר הביתה, ושם, על שולחן העץ תנוח עוגת שוקולד לא מהוקצעת ומאחוריה יעמדו שניים, אולי שלושה ילדים, יחייכו אלינו ויקראו "מזל טוב, אמא ואבא", וכל העשורים שקדמו, טובים כרעים, יימחקו מהר מזיכרוני וייוותר רק הרגע ההוא, בבית ההוא, עם האיש ההוא והילדים ההם, כאילו כל החיים יתחילו לנו מחדש, וכמה נפלא שזה יהיה, עוגת שוקולד מבורכת, שלא תיגמר לנו לעולם.