ב־2017 התפרסמה במגזין הקולנוע הבריטי "Sight & Sound" כתבה על מרטין סקורסזה, שניצלה את ההזדמנות לשאול "איפה הם עכשיו?". היה ברור שהמגזין תוהה (רטורית כמובן) מה עלה בגורל הקולנוענים בני זמנו של סקורסזה, שזו תמיד עילה ראויה לשוב ולספר כיצד השמידו בוגרי הפקולטות לקולנוע ב־USC ,UCLA ו־NYU את הוליווד הישנה והמושחתת והעמידו הוליווד חדשה ומושחתת תחתיה. 

הממצאים לא היו מרעישים או חדשים: וויליאם פריידקין ופול שריידר עובדים לעתים רחוקות בלבד; רוברט טאון נמוג לגמלאות; ג'ון מיליוס חולה; פרנסיס קופולה עושה יין; סקורסזה, טרנס מאליק וסטיבן ספילברג עדיין מביימים ומפיקים; רוברט אלטמן, האל אשבי, מייקל צ'ימינו, דניס הופר ובוב רפלסון "הלכו לעולמם". בשל האנינות הבריטית לא נעים היה לציין שג'ורג' לוקאס, מי שעבר לצדו האפל של הכוח, יושב על הררי זהב בחוות סקייווקר, עטוף בשמיכת הטלאים שתפר מהרווחים שהכניסה לו מכירת מפעלות "מלחמת הכוכבים" לדיסני. 


בשנה שעברה, במסגרת כתבה על רפלסון בן ה־87, המתגורר בבקתה נוחה באספן קולורדו עם אשתו ובניו החדשים, התבררו העובדות הבאות: השמועה על מותו המוקדם לא הכעיסה את רפלסון; הוא חייב כסף לאנשים שונים ואלה שמחו ודאי שטוב גורלם מגורלו ולמה להעיר מתים מרבצם. הוא לקח את בניו לראות את המיצגים הקינטיים הצווחניים המכונים סרטים, רבים מהם חלק מפרנצ'ייזינגס אימתניים המבוססים על קומיקס או על רעיון טוב שהפך לרעה חולה, והסביר להם שהביס הראשון של הכריש ב"מלתעות" והטי־רקס שתלש אדם לשניים, קברו את הקולנוע שהוא ועמיתיו ניסו לעשות. 


חברת ההפקות BBS שרפלסון היה שותף בה הפיקה את "איזי ריידר", "הצגת הקולנוע האחרונה" ו"רסיסי חיים" (Five Easy Pieces במקור) והגדירה במעמד צד אחד ועל רקע של אמריקה לוחמת, שסועה ומדממת, את הקולנוע האמריקאי החדש בתקציב של מיליון דולר לסרט. לא כולם היו "מלחמה ושלום" של הקולנוע; על חשבון חלק מהם השתעשענו כאן בעבר; אף אחד לא השביח עם הגיל; אבל בתוך העשייה העצמאית הזאת, שביקשה למגר את שיטת האולפנים הדועכת ואת המפיקים שהמציאו את ספת הליהוק, הכריות לברכיים והארווי ויינשטיין, נותרנו עם "מ.א.ש", זה המכונה בעברית "הקלפן והיצאנית", "רחובות זועמים", "הסנדקים", "צ'יינטאון" ורבים אחרים.


מי שרוצה לזכור כמה מיוחד, מאתגר ומאלף זה היה או שטרם נולד עדיין, מוזמן לקרוא את "The Big Goodbye", ספר חדש, מאלף ומרתק על הקולנוע האמריקאי של תחילת שנות ה־70, שהסיפור המלא של "צ'יינטאון" הוא העילה שלו. אני קורא אותו כשמגבת קשורה לסנטרי. 
בוב רפלסון הוא איש מרתק עם יותר סיפורים מחרצנים של אבטיח בלדי. לעת זקנה הוא בבריאות מעורערת ונסוג עם רעייתו לחדרים היותר חמים של ביתו באספן. הוא ענק קירח עם ראש מחודד, מסוג הזרים המאיימים שילדות נהגו להנציח בציורי קו מסויטים, כאלה שכיבדו אותם בקיפודי שוקולד בסיפורים של דירנמאט. 


בסוף השנה שעברה פתח רפלסון את ביתו ולבו לכתבה מגזינית בירחון "אסקווייר", בעיקר כדי לעשות סדר בתיק העבודות שלו ולשטוח את טיעוניו בדבר סרטו "Mountains of the Moon" ולהשיב את כבודו האבוד. הכתב זכה להציץ בצילומים של רפלסון עם ג'ק ניקולסון בארוחת חג המולד לפני 30 שנה ועם השכן שלו באספן הנטר תומפסון, שבחברתו נהג לירות במטרות דמות של ריצ'רד ניקסון. מחמל תל אביב קוונטין טרנטינו הציג את "רסיסי חיים" במסגרת סדרה שערך על סרטי שנות ה־70; ווס אנדרסון ציין שרפלסון "שייך לקטגוריה שכמעט ואינה קיימת של במאי שעושה ככל העולה על רוחו".

***
               
בהשוואה לרישום העז שהותירו בי סרטים אמריקאיים גדולים מתחילת שנות ה־70, הזיכרון שלי מ"רסיסי החיים" נכה רוח, אנקדוטלי, צנטריפוגלי, לא סוחף, מורבידי, קפריזי וכזה שהותיר אחריו תחושה של מרירות קיומית שהייתה זרה לנער צעיר. התייחסנו לסרטים ההם ברצינות תהומית, בעיקר משום ששטחו בפנינו את התוואי של חיינו העתידיים. אבל למרות 96 דקותיו, מתויק אצלי הטור־דה־פורס של ניקולסון הצעיר, שנה אחרי התפקיד העסיסי שעשה ב"איזי ריידר" כעורך הדין האלכוהוליסט הדרומי הנקלע למושב החשמלי מאחורי גבו של פיטר פונדה, כדאונר מוחלט. במקום לאמץ אותו כישות קולנועית אחידה, דילגנו כצופים בין סצינות שהיו בעינינו מרתקות, כובשות וסקסיות. 
היה מוקדם מדי עבורנו כנערים להתחבר לאופן שבו נמלט רוברט ארואיקה דופי מהציפיות של משפחתו רוויית המוזיקה הקלאסית שבה קיבל הכשרה כנגן פסנתר האמון על שופן ומוצרט, ומוצא מקלט זמני וארעי לחלוטין בעבודה פיזית בקידוחי נפט בחברת אלטון, רדנק קולני ושטחי עם צחוק של בולדוזר ברוורס. קרול איסטמן כתבה תסריט נפלא שכל קוראיו התעלפו מעונג, על פי סיפורו האישי של רפלסון שנותר עלום, אבל אפילו היא בחרה ברגע האמת להופיע בקרדיטים בפסבדון. החיבור של בובי לרייאט (קארן בלק שמתה בשנה שעברה) זמני ותלוש כמו הריסים המלאכותיים שלה. תנועת הפסקול ממבחר להיטים של מלכת הקאנטרי תמי וויינט ("Stand By Your Man"), המטרטרת ברקע ללא הרף, לבובי מנגן שופן בפסנתר הניצב על משאית, גם היא העידה על זמניות. 
חלק מהזמן "רסיסי חיים" הוא סרט מסע למתחילים; חלק מהזמן הוא בלדה לשכבה האנושית הרמוסה באמריקה ולאופן שבו נשבר חוט השדרה שלה; ובחלק השלישי הוא מגיע הביתה, לאחוזה המשפחתית בצפון מדינת וושינגטון, שבה משתלטים כחול השמיים והמים והירוק הדשן על הדיונות החוליות של ביייקרספילד ותושביה המאובקים הצמודים תמידית לפחיות בירה קרות. 


יותר מכל דבר אחר, מכריז "רסיסי חיים" על כניסתו לקולוסיאום הקולנועי של הגלדיאטור שישלוט בו חמישה עשורים: ג'ק ניקולסון. אין רסיסים ובעיקר לא חיים כאשר המצלמה זונחת אותו. ניקולסון הגיע להפקה עם אשפת השטיקים הגדושה שלו, והוא השתמש בהם בלי חשבון. בובי דופי הוא מיזנתרופ מיזוגיני עם תפיסת עולם מרירה ומעוותת, הנובעת מהעובדה שהוא אינו מצליח למצוא את מקומו בעולם אך טרם חדל לנסות. הנשים והגברים הנקלעים לדרכו הם כמו סלעים המזדקרים מנחל סואן שעליו הוא מדלג בדרכו לגדה השנייה. 


גם כנער, ואולי בעיקר משום כך, מצאתי שיחסו לרייאט דיפסטו מדכא ונצלני ביותר. לא קשה לאתר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין עולמה המוגבל לעושר האינטלקטואלי שבו עוצב בובי, אבל השימוש האנוכי שהוא עושה בה הוא שמצליח להפוך אותה לאהודה. התסריט המקורי נגמר כאשר המכונית שבה נוסעים בלק וניקולסון נופלת למים (שנה אחרי צ'פקווידיק) ובלק לבדה שורדת את התאונה. רק כאשר היא עומדת מעל גופתו הטבועה של ניקולסון ומוודאת את מותו, היא מודה כי זה הסוף שהגיע לבן זונה שהיה. 


יש מי שזוכרים מהסרט את הזיון המסתחרר של ניקולסון עם סאלי סטראטרס (גלוריה מ"הכל נשאר במשפחה") שאותה הוא מניח עלי מותן והיא צורחת להנאתה. לא בדקתי אם שלה היא הפטמה החשופה הראשונה בגל החדש, אבל נער הייתי וכבר זקנתי ומה לי ולפטמות. יש מי שזוכרים את הסצינה בדיינר שבה מגינה מלצרית מבוגרת בחירוף נפש על הקביעה "אין תחליפים".


כשהוא מוקף בבלק ושתי טרמפיסטיות לסביות, שאחת מהן ממררת את חייו בתיאורים אפוקליפטיים של עולם טובע בזבל ונכנע לשינויי אקלים, נגמרת הסצינה בהמלצה חמה למלצרית "להחזיק את העוף בין ברכיה" (מה שגרם לנו להיקרע מצחוק) ובניקולסון "מנקה" את השולחן מכל מה שמונח עליו בתנועת יד רחבה. 


יש מי שזוכרים את תחושת המחנק הקשה שניקולסון הדיף סביבו. מצד אחד, הנה השחקן הגדול בשיאו, ברגע שכמעט ניתן לכנות אותו יפה תואר וכאשר שערו עדיין משרת אותו, מזהה את ההזדמנות הנדירה שניתנה לו. מצד שני, את האנרגיה הטובה הזאת הוא מתעל להפגנת סלידתו מהמין האנושי על כל גווניו. מצד שלישי, הוא סוציופת ואנטיפת ברמות אפיות, העושה עצמו מעוניין בחברתה של הפסנתרנית הבלונדינית (השחקנית סוזן אנספך, שגם היא מתה לאחרונה), המחויבת לאחיו הנלעג רק משום ששכבו פעם אחת והיא קשה להשגה ונמצאת הרחק מהרדיוס האפקטיבי של קסמו. בובי הוא האיש שמבט נוקב אחד שלו במראה בשירותים של תחנת דלק הוא קטליזטור חזק דיו כדי לנטוש את רייאט ללא מילת פרידה ולקחת טרמפ במשאית גדולה בדרכה לאלסקה, שתמיד הייתה בסרטים כמו זה הגבול האחרון. 


"אני זוכר את הצחוק הקולני, את השתיקה הגדולה ואת התדהמה כאשר השוט האחרון של הסרט ממשיך לנצח ואחריו מחיאות הכפיים", כתב המבקר רוג'ר אברט ב־2003. "זו הייתה תגלית. גילינו את הכיוון שאליו פנה הקולנוע האמריקאי: דמויות בלתי שגרתיות, דיאלוג בדגש על וולגרי וספרותי ועלילה הנהנית מחופש יצירתי של דמויותיה וסוף אקזיסטנציאלי שאינו חייב להיות שמח". ציינתי שרייאט בהריון? 

***

במובנים רבים אין ב"רסיסי חיים" גבר אחד שאינו חלאה. אלטון הוא פושע נמלט וניאנדרתל קולני, הבוגד באשתו סטוני אם בנו הפעוט. סוכני ה־FBI הלוכדים אותו במהלך יום עבודה אלימים שלא לצורך ומכים את בובי שבא לעזרתו. ספייסר, המטפל האישי של פאפא דופי מוכה השבץ, הוא ימאי לשעבר המרים משקולות, מעסה במסירות את טיטה דופי, אחותו הגמלונית והבודדה של בובי וחונק את בובי כאשר האחרון מנסה לחלץ אותה מידיו. האח קרל, שצווארו כרוך בחגורה אורתופדית, הוא נאד נפוח מפריח רפליקות שחוקות ואחד משחקני הפינג פונג הגרועים בהיסטוריה של הספורט. האב האילם נראה מרשים בסגנון המיתולוגי של משוררים אמריקאים גדולים, בשיער וזקן שיבה ובמבט אטום שאינו מסגיר דבר. ניקולסון, שגם בחיים אינו הגבר הנחמד ביותר במדרכת הכוכבים בהוליווד, מתחבא מאחורי המושג החדש אנטי־גיבור, שבחסותו מותר לו לעשות כל מה שעולה בדעתו ועדיין הקהל יצקצק מעונג ומתוך חיבה גדולה. 


חבורת הקשקשנים הנאספת ערב אחד לסלון אינטלקטואלי באחוזה, מורכבת מאחוזים שווים של גרטרוד סטיין וואנאביז והמינגוויי חיוור אחד. עד כדי כך שבובי נחלץ להגן על כבודה המושפל של רייאט, ששייכת לשם כמו גופי באקווריום של כרישים. כפי שכתב מישהו: "צפייה בסרט דומה להיקלעות בעל כורחך לחברת אדם זר ולהקשבה בלית ברירה לסיפור חייו שאין לו סוף". 


כנראה שהגעתי לגיל שבו אין לי יותר צורך להתאמץ לאהוב סרטים שאינני חייב. האמת היא שאת "רסיסי חיים" לא אהבתי כל 50 שנותיו, חוץ מהצפייה הראשונה בו אולי, שהותירה אותי נרעש ומבולבל, בעיקר מחוסר הבנה. מבקרים שהתאמצו לשבח את הסרט - זאת ההזדמנות להזכיר שלא זכה באוסקר למרות כמה מועמדויות - כתבו שניכר היה בו שהוא עשיר בחיים רבי הבעה; במחשבה שנייה הייתה החוויה יותר התבוננות קלינית קרה ולא מתוך הזדהות עמוקה; היו שהבינו את הדמויות השונות כקריקטורות של רוח התקופה שהייתה על סִפה של הפריצה המינית הגדולה מהארון, הנטייה להציג באופן מוגזם את סגנונות החיים השונים והצורך שאינו נגמר להימלט לטובת מקום נקי וטהור יותר דמוי אלסקה. רפלסון העניק לצופים בזמן אמת מבט באמריקה הקורעת את עצמה מבפנים, הנלחמת מלחמה אבודה בחוץ, מנסה להגדיר את היחס בין המיעוטים השונים לפריבילגים הלבנים. 


בובי ארואיקה דופי היה האנטי־גיבור המושלם. הוא מנותק מהמעמד שלתוכו נולד. מהמעמד אשר בתוכו הוא מתחבא. הוא בז לרקע המשכיל והמושקע שממנו בא אבל אינו מצליח להתאהב באישה שכל עולמה הוא תמי וויינט. לכן אחד הרגעים היותר משכנעים ואותנטיים בסרט הוא כאשר בובי משתולל במושב הנהג, חובט במכונית ומקונן על גורלו: אפילו הוא מבין שאין לו ברירה אלא לקחת איתו את רייאט לביקור אצל אביו. הטענה השגורה שקסמו האישי של ניקולסון, השחקן עם החיוך המבזיק, מעניק לבובי את האנושיות שכה חסרה לו, אינה משכנעת אותי. הוא בלתי נסבל בכל המצבים. 


רפלסון התעקש על חובתו של ניקולסון לבכות בסצינה שבה הוא מסיע את אביו בכיסא הגלגלים אל שדה ירוק המשקיף על האוקיינוס כדי לנסות להסביר את עצמו. השניים מעולם לא חיו בשלום, וחוץ מהקתרזיס הנחוץ לרפלסון, לא ברור כלל מדוע היה צורך בסצינה ששידרה היעדר אותנטיות מייגע. האב אילם משבץ ומנוע מלומר את דעתו. בובי יודע שאכזב אותו בנטישת העתיד שיועד לו. גם הצופה מבין את מצב העניינים הזה. ועדיין. 


את המונולוג שכתבה איסטמן מחק ניקולסון, וזאת אחרי שהפסיד בעימות בדבר הבכי עם רפלסון. הבמאי התעקש וגרר את ניקולסון 40 שעות ללא שינה לפני צילום הסצינה. בטייק הראשון, במהלך המונולוג הקצר שלו לאביו, שאינו מופתי בשום צורה, הצליח ניקולסון להשתנק פעמיים. הוא אפילו מחה דמעה באצבע עטויה כפפה. לימים סיפר ניקולסון בראיון ב"ניו יורק טיימס": "אפילו היום אני רואה את העשב והגבעה ואני זוכר את איכות האוויר ואת כל פרטי אותו יום ומה קרה אחרי שהתחלנו לצלם".
לא התגעגעתי ל"רסיסי חיים". אני מתגעגע לג'ק ניקולסון.