בתחילת שנות ה־70, כשהכל היה הרבה יותר נאיבי, נהרו אומני ישראל להופיע בפסטיבלי זמר בחו"ל. אלכסנדרה ועליזה עזיקרי השתתפו בפסטיבלי זמר ביוון, אילן ואילנית לקחו חלק בפסטיבל זמר בגרמניה, ויפה ירקוני עלתה על במת פסטיבל זמר בספרד.
אבל מי שהצליחו לחולל היסטוריה היו חדוה עמרני ודוד טל, הצמד חדוה ודוד - מהצמדים הפופולריים ביותר בשנות ה־60 וה־70 - שבשנת 1971 שירם "אני חולם על נעמי" קטף את המקום הראשון בפסטיבל הזמר בטוקיו שביפן. בעוד שבועיים היא תשוב ליפן להשיק שני שירים חדשים ואלבום אוסף, ובינתיים חוזרת חדוה עמרני לימים שבהם הכל התחיל.
"לשמוליק צמח, האמרגן שלנו, היה חבר בשם דני בן אב, שהיה מעין אמרגן של הופעות בחו"ל, והוא בדיוק חזר מפסטיבל זמר ביוון", היא משחזרת. "דני סיפר לשמוליק שביפן הולכים לקיים פסטיבל זמר חדש ושהוא סידר לנו להשתתף בפסטיבל. חיפשנו יוצרים לשיר, ואז עלה השם של דוד קריבושי".
באותו הזמן, קריבושי עצמו היה בדרך לאולפני הרדיו, על מנת להגיש סליל של ג'ינגל פרסומת לקפה עלית. "דני בן אב, שהיה מיודד עם קריבושי ושמע את הג'ינגל, תפס את דוד ברחוב כשהוא היה על האופנוע וביקש ממנו להעביר את המנגינה אלינו במקום להשתמש בה לפרסומת", היא מספרת. "הוא הסכים".
החבורה ישבה ועבדה על רעיונות להשלמת השיר, ולאחר מכן פנתה לתרצה אתר, שכתבה את המילים. "שלחנו את השיר ליפן", אומרת עמרני. "גם אילנית, גם יפה ירקוני וגם יהורם גאון שלחו באותה שנה שירים לפסטיבל. יפה, שכבר היה לה ניסיון בהופעות בעולם, אמרה לנו שהיפנים לא יאהבו את השיר שלנו ולא יבחרו בו לפסטיבל. ואני שמחה שבסוף היא טעתה".
בחורף 1970 נסע הצמד לטוקיו יחד עם האמרגן צמח, דני בן אב והמלחין ומעבד השיר, קריבושי. הם התחרו בפסטיבל מול 47 מדינות. "המתחרים שלנו מארצות הברית אמרו שהשיר שלנו כל כך שונה שאו שהוא יגיע למקום אחרון או למקום הראשון - לא באמצע", נזכרת עמרני.
חשבת שיש לשיר סיכוי?
"כשדוד ואני עבדנו על השיר, עשינו זאת מתוך אהבה למוזיקה. בוודאי שקיווינו להצלחה, אבל בכלל לא חשבנו שהשיר שלנו יזכה במקום הראשון".
לכן, כשסיימו את ההופעה, עמרני ירדה מהבמה ופנתה לחדר ההלבשה, כדי להחליף את השמלה המפוארת בבגד נוח יותר. "פתאום קריבושי עלה במדרגות וצעק לכיווני: 'חדוה, תרדי מהר, קוראים לנו לבמה'", היא נזכרת. "הוא היה באטרף. לא הבנתי מה קורה, לבשתי מהר את השמלה והגעתי בדיוק כשהכריזו על הזוכים. כשקראו בשמנו במקום הראשון היינו בהלם".
איך השיר התקבל ביפן אחרי הזכייה?
"זה היה להיט היסטרי. למחרת כל העיתונים פרסמו את הזכייה, והשגריר שלנו ביפן אמר לנו: 'אני יכול לעבוד 50 שנה בתחום ולא לעשות כזו יחצנות לישראל'".
ואיך בישראל קיבלו אתכם?
"נהדר. אבל לא ניצלתי את המומנטום. חזרתי לארצות הברית מיד אחרי הזכייה, כי בדיוק התחתנתי".
18 נפשות בבית אחד
עמרני (75) נראית צעירה לגילה ומקפצת עדיין על הבמה. כאמור מיד לאחר פסטיבל טוקיו היא השתקעה בארצות הברית והקימה בה את ביתה ומשפחה, ועם זאת היא דואגת לבקר באופן תדיר בישראל. "אני הכי אמיתית בישראל. אני אוהבת להגיע לכאן וכל כך כיף לי להיות פה", היא אומרת. "כשאני מגיעה לארץ, אני תמיד מופיעה ומקליטה שירים חדשים".
חשבת לחזור להשתקע בישראל?
"לאחרונה אני חושבת המון על ביקור יותר ממושך בארץ, לפחות לארבעה חודשים, אבל אני לא יכולה לעזוב את ארצות הברית. יש לי נכדים וילדים, ואני לא יכולה להיות רחוקה מהם. הייתי רוצה לבלות כמה שיותר בישראל, זו הארץ שלי".
עמרני נולדה בשכונת כרם התימנים בתל אביב של שנות ה־40 לשושנה וזכריה. "גדלתי במשפחה מיוחדת", היא אומרת, "באותו בית גרו סבא וסבתא שלי, דוד ודודה שלי עם שבעה ילדים, ההורים שלי ואני עם שלושת אחיי, חיים מוני, יחיעם ויצחק. בני דודיי הם ברק ושלום עמרני, שהיו ב'צמד העמרנים'. גרנו כולנו ביחד, וזה היה נורא צפוף ופרימיטיבי, אבל עם המון חום ואהבה. תמיד אזכור את הילדות שלי לטובה, זו הייתה תקופה מהממת".
גדלתם בבית מוזיקלי?
"היינו משפחה דתית אך עם המון אהבה למוזיקה. בימי שישי כל המשפחה הייתה מתקבצת ביחד ושרה באיטלקית, צרפתית, אנגלית, עברית, תימנית וטורקית. הייתה בינינו אחווה".
כבר מילדותה גילתה עמרני כישרון מוזיקלי, כששרה במקהלת בית הספר. "כילדה הייתי שרה שירים של שושנה דמארי בזמן שהייתי מנקה את הבית", היא אומרת בחיוך רחב.
בשנות נעוריה המוקדמות עברה עם משפחתה להתגורר בצפון תל אביב. "היו לנו שכנים אשכנזים שלא כל כך אהבו אותנו כתימנים וחשנו אפליה גזענית", היא מודה, "אבל אחר כך השכנים האלה נרגעו, כי ראו שאנחנו בני אדם כמו כולם".
בשנת 1957, בהיותה בת 13, עלתה לבמה להופעה הפומבית הגדולה הראשונה בחייה. "הופעתי בהיכל התרבות בתל אביב בתחרות כישרונות נוער עם אחי, חיים מוני, שהוא זמר מפוספס, שהקליט רק כמה שירים (הלהיט 'גבריאל', בין השאר - ד"פ)", היא מספרת. "ביצענו את 'ערב של שושנים' וזכינו במקום השני. מי שזכה במקום הראשון היה נער בשם יורם ארבל. למחרת היה כתוב בעיתון על הצמד 'חדוה ומוני' והתרגשנו כל כך. באותו רגע אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לשיר". ואביה אכן שלח אותה ללמוד פיתוח קול.
לדבריה, מי שטיפח אותה בנעוריה היה המלחין עמנואל זמיר, שנהרג בתאונת דרכים בגיל 36. "עמנואל היה מהראשונים שארגנו ערבי שירה בציבור", היא משתפת. "הוא נהג להעלות אותי לשיר במופעיו, וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה ששרתי לבד. נהגתי לשיר אז את שירו 'דבקה חמור'".
בשנת 1961, לקראת סיום התיכון ורגע לפני גיוס, עמרני כבר ידעה שאת שירותה הצבאי תעביר כמורה חיילת. "ואז אני הולכת ברחוב דיזנגוף ופוגשת במקרה את צדי צרפתי, שהכיר את בן דודי, ברק", היא מספרת. "צדי, שבדיוק השתחרר מלהקת פיקוד המרכז, סיפר לי שמקיימים אודישנים ללהקה והציע לי לגשת. ניגשתי לבחינות, שרתי שם שיר של אסתר עופרים או שושנה דמארי, אני כבר לא זוכרת - והתקבלתי".
חזרות במטבח
בשנת 1962 התגייסה עמרני והשתתפה כסולנית בשתי תוכניותיה של להקת פיקוד המרכז - "למה כובע" (1963), שכללה את הלהיטים "טוויסט מולדת" ו"חיילים יצאו לדרך", ו"לא רוצים טובות" (1964), שכללה את להיט הסולו שלה, "כנרת" (שם הרי גולן). "אושיק לוי ואני היינו הסולנים ב'שם הרי גולן'", היא מספרת. "זה היה שיר מאוד מוצלח עבורנו, אבל משום מה הוא התפרסם יותר מאוחר בביצוע של חוה אלברשטיין, שהפכה אותו לקלאסיקה".
אני מזכיר לעמרני את הסערה שחוללה להקת פיקוד המרכז בשנת 1963 בנוגע ל"שיר השכונה" של להקת התרנגולים. בעוד להיטם של התרנגולים חורך את הרדיו ומנוגן על גבי סלילי הקלטה, לא יצא לשוק תקליט רשמי של הלהקה ולא היה אפשר להאזין לשיר באופן פרטי, למעט ברדיו.
מנהל חברת התקליטים הפופולרית מקולית החליט לעשות מעשה: הוא קיבץ כמה חבר'ה מלהקת פיקוד המרכז, בהם חדוה עמרני ואושיק לוי, הכניס אותם לאולפן והקליט את "שיר השכונה" בהעתק כמעט מדויק ובאותם ניואנסים.
על עטיפת התקליט הזה לא נכתב שם החיילים והמשתתפים בשיר, אלא רק ציור של שכונה ובו הכיתוב: "שיר השכונה". הקהל שנהר לחנויות התקליטים, בתקופה הנאיבית של תעשיית המוזיקה, חשב כי מדובר בלהקת התרנגולים ולא שם לב להבדל, עד שאברהם (דשא) פשנל ששימש כמפיק של התרנגולים עלה על התרמית. חברת מקולית נקנסה, החיילים נענשו, וכעונש חיים חפר וסשה ארגוב, יוצרי "שיר השכונה", לא כתבו ללהקת פיקוד המרכז שיר במשך שתי תוכניות.
"בוודאי שאני זוכרת את הרעש שזה עשה", אומרת עמרני, "פשנל רצה להרוג אותנו, כי הרסנו לו את המומנטום. שילמו לנו על זה כסף, זו הייתה חלטורה צדדית".
בלהקה שירתה בין השאר עם המוזיקאי והגיטריסט יגאל חרד, עם אושיק לוי ועם מי שהפך להיות בן זוגה, דוד טל (רוזנטל). "מהרגע הראשון הייתה כימיה בין דוד לביני", היא מספרת, "הוא היה נחמד ועדין ומתוק ונתן לי תשומת לב. החיבור היה מיידי, גם רומנטי וגם מוזיקלי. במהלך השירות דוד ואני הופענו כשלישייה יחד עם אושיק לוי בהופעות פרטיות במסגרות אזרחיות, מה שהיה אסור אז, אבל הרווחנו כסף טוב".
עם שחרורה בשנת 1964 הצטרפה לרביעיית הטיילת, שהקים המוזיקאי רפי בן משה. לעמרני, דוד טל ואושיק לוי הצטרף החבר הרביעי, יוצא להקת גיסות השריון - גבי ברלין. הלהקה זכורה בזכות שני להיטים בולטים: "הלילה לטיילת" ו"ואדי ערה". "לא היינו הרבה זמן בהרכב הזה, כי די נמאס לנו בשלב מסוים להיות בהרכב גדול ורצינו יותר להתפתח כצמד", מסבירה עמרני.
שנה אחר כך נולד באופן רשמי הצמד חדוה ודוד, שנקרא כשמותיהם הפרטיים של בני הזוג, מה שלא היה נהוג עד אז. "חיים חפר נתן לנו את השם הזה", אומרת עמרני, "ושמואל צמח, האמרגן שלנו, פתח לנו את הדלת להופעות בארץ ובחו"ל". הלהיט הראשון של הצמד היה שיר עם גרוזיני בששם 'גוגולי גוגולי' שהביאה להם רבקה מיכאלי ועיבד שמעון כהן, מעבד אלבומם הראשון ומי שעיבד להם גם שירים ששלח הצמד ליפן.
באותה שנה הוציא ההרכב את אלבומו הראשון - "צמד זמרי עם", שכלל תריסר שירים בשפות שונות. "הרעיון של חיים חפר היה למתג אותנו כזמרי עם בינלאומיים לצד שירים מקוריים בעברית", מסבירה עמרני. הלהיט הראשון של הצמד היה שיר עם גרוזיני בשם "גוגולי גוגולי", שהביאה להם רבקה מיכאלי. "אחר כך גם אילן ואילנית הקליטו אותו והפכו אותו ללהיט, הם בעצם גנבו לנו את התהילה שלו", צוחקת עמרני.
חלפה שנה והצמד הוזמן להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון, אירוע הזמר הממלכתי הגדול של אותן שנים. הם ביצעו את "השניים" ("כי טובים דודיך מיין"), שהיה ללהיט ענק אך הגיע למקום השלישי. אל המקום הראשון באותה שנה הגיע אריק איינשטיין עם השיר "ליל סתיו". "אני זוכרת שעשינו חזרות עם השיר 'השניים' במטבח שלי", היא אומרת.
ביחד ולחוד
החל מנובמבר 1967 החל הצמד לצאת לסיבובי הופעות בינלאומיים, בין השאר עם להקת כרמון. על אף ההצלחה הרבה בפן המקצועי, בפן הרומנטי התגלעו בקיעים בין השניים והם החליטו להיפרד אבל עדיין להמשיך לעבוד יחד.
איך ממשיכים לעבוד ביחד אחרי שנפרדים?
"היינו מספיק נבונים לדעת שכצמד מוזיקלי היינו מאוד טובים. אהבנו את מלאכת היצירה המשותפת והמשכנו ביחד כזוג מקצועי עוד כשמונה שנים, שבמהלכן הופענו ברחבי העולם באולמות ובתיאטרונים הכי גדולים וחשובים. נשארנו חברי נפש והייתה בינינו אהבה הדדית גדולה".
1967 הייתה שנה סוערת לבני הזוג לשעבר, שהקליטו שני אלבומים ברציפות. את "חדוה ודוד", שכלל את הלהיטים "דבש", "מגדים" ו"ירושלים של זהב" ותקליט משותף עם נגן המפוחית הבינלאומי לארי אדלר. באותה שנה עמרני הוציאה גם תקליטון סולו שנקרא פשוט "חדוה".
השנים חלפו וחדוה ודוד המשיכו יחד לכבוש את הבמות. ב־1970, כאמור, הם זכו להצלחה בינלאומית עם "אני חולם על נעמי". אחרי פסטיבל טוקיו הם הקליטו את השיר ביפנית ומכרו את הסינגל בארץ השמש העולה במאות אלפי עותקים, הישג חסר תקדים לזמרים שאינם מקומיים.
בשלוש השנים שלאחר מכן הקליטו לא מעט אלבומים ביפנית, אנגלית, יידיש, ספרדית, צרפתית וגרמנית, וחרשו את במות העולם. ב־1974, לאחר הקלטת שירם "תמיד לשוב", החליטו להתפרק.
"התחלתי לכתוב, להלחין וליצור שירים בעצמי. רציתי להתפתח לבד", מספרת עמרני. "אחרי שנפרדנו, דוד עבר תקופה קשה, כי הוא לא הצליח להתרומם מבחינת הקריירה האישית שלו. הוא נכנס לדיכאונות שהובילו אותו להתמכר לסמים ולאלכוהול ובסופו של דבר גרמו לפטירתו מדום לב ב־1999. אני מתגעגעת אליו מאוד. בשנים שעברו מאז שהחלטנו להתפרק שמרנו על קשר הדוק וגם התאחדנו פה ושם להופעות בארץ וביפן. היינו ביחסים טובים ממש עד יומו האחרון".
באותן שנים עמרני כבר חייתה בחו"ל עם בעלה, האורולוג היהודי־אמריקאי דדלי דנוף. "הכרנו בברודוויי באחת המסיבות של ההיי סוסייטי", היא מחייכת. "הוא היה הגבר הראשון שנתן לי לדבר ובאמת הקשיב לי. זו הייתה אהבה מהרגע הראשון".
בתחילת הקשר, לדבריה, הם ניסו לחיות בישראל. "לדדלי לא היה קל", היא מודה. "כרופא מנתח לא היו לו יותר מדי אופציות להתקדם ולהתפתח פה במקצוע, אז הוא ויתר וחזרנו לארצות הברית".
איך קיבלו בארץ את העובדה שעזבת?
"נורא, החשיבו אותי כיורדת, כנמושה. וכל זה אחרי שדוד ואני הופענו וייצגנו את ישראל בכבוד ובגאון בארצות הברית. הופענו בחסות משרד התיירות במקומות הכי מכובדים, כולל בביתו של יצחק רבין ז"ל בוושינגטון, באולמות פאר הכי גדולים. הופענו בכנסיות עם שירים מתוך שיר השירים, הופענו עם להקת שלום של גברי לוי, הופענו בברודוויי וזכינו להצלחה נהדרת והכל תוך האדרת ישראל".
בלב אחד
הופעת הסולו הבולטת הראשונה של עמרני התקיימה ב־1976 בפסטיבל הזמר המזרחי, עם השיר "מי אני". אבל ההצלחה הגדולה הגיעה לאחר שהשתתפה בפסטיבל הזמר 1978 עם הלהיט "בלב אחד" (סלאם עליכום), שכתב חיים חפר והלחין דובי זלצר.
"מהרגע הראשון הייתה לי תחושה שמדובר בלהיט", היא אומרת, "במהלך ביקור בישראל פגשתי את דובי זלצר, והוא השמיע לי את הלחן ל'סלאם עליכום'. התלהבתי מאוד. שלחנו את המנגינה לחיים חפר, שהיה באותה תקופה קונסול התרבות בלוס אנג'לס. חיים אמר שהוא לא כותב מילים לפסטיבלים, אבל בגלל אווירת השלום ששררה אז ובגלל שהוא אהב אותי, הוא נכנע וכתב את הטקסט".
השיר, בסגנון מוזיקת פופ ודיסקו עם השפעות אוריינטליות, הגיע למקום הראשון בפסטיבל, כשהוא בתיקו עם "אבניבי" שכתבו אהוד מנור ונורית הירש ליזהר כהן. בסופו של דבר הוחלט להעניק את הכרטיס לאירוויזיון לכהן ו"אבניבי".
"חנוך חסון, שהיה אחראי מטעם 'קול ישראל' על פסטיבל הזמר אהב אותי והיה חבר טוב, אבל הוא היה גם חבר קרוב של שלמה צח, שניהל את יזהר כהן", היא מספרת. "צח היה בעל כוח עצום. הוא שלט באירוויזיונים ודחף חזק לגרום ליזהר להיבחר. כשהגעתי למקום גבוה עם השיר שלי, הם לא האמינו. אני חושבת שהם חיפשו דרכים שונות לפסול את השיר, אבל הגענו לתיקו. אחד השופטים היה נגדי, כי גרתי בחו"ל ולא הייתי תושבת ישראל. אחרי שהשופטים לא הצליחו להכריע, הם ביקשו מיזהר וממני לשיר את השירים שלנו עוד פעם, ובסופו של דבר הוחלט לשלוח את 'אבניבי'. עד היום אני מרגישה שעבדו עליי".
את חושבת שלשיר שלך היה סיכוי לזכות באירוויזיון?
"אני בטוחה בכך במאה אחוז. היה לו מסר עצום לישראל, וזו טעות שלא שלחו אותו".
ב־1979 ניסתה עמרני שוב את מזלה בפסטיבל הזמר, הפעם עם "שנינו יחדיו", שכתב איש הרדיו והטלוויזיה מושיק טימור והלחין שמעון קופלנסקי. "התאכזבתי מאוד ממה שקרה עם 'סלאם עליכום' ולא ששתי להשתתף שוב בפסטיבל, אבל אז מושיק טימור צלצל אליי לארצות הברית ואמר שיש לו שיר בשבילי. הוא השמיע לי את השיר בטלפון ומיד אמרתי לו בלי היסוס: 'בסדר, אבצע אותו'", היא מספרת. "באתי לארץ לארבעה ימים. הקלטתי את השיר בטייק אחד יחד עם תזמורת קול ישראל. חזרתי לארצות הברית והגעתי שוב כדי להשתתף בפסטיבל".
הפעם היא חשה שהקולגות מתנכרים אליה: "הרגשתי שמאחורי הקלעים בחדר האומנים מרימים גבה לגבי העובדה שלמרות שאני גרה בחו"ל אני משתתפת בפסטיבל זמר ישראלי. זה הציק לי שתפסו אותי כיורדת, כי תמיד שמרתי על עקביות ונוכחות בארץ, ואני מעורבת במה שקורה בישראל ופעילה בארגונים שונים למען המדינה. בפסטיבל, בסופו של דבר, הגעתי למקום השלישי".
בקדם אירוויזיון 1981 השתתפה עמרני עם "בוא אליי", שכתב והלחין עבורה יאיר קלינגר. הפעם דורגה רק במקום התשיעי. "בקיבוצים היו נגדי בגלל שאני חיה בחו"ל ודירגו את השיר בניקוד אפס", היא מתרעמת.
את מרגישה שהקריירה שלך התפספסה כי עברת לחו"ל?
"חד־משמעית כן. אני מאוד אמביציוזית, אני כותבת ומלחינה ויוצרת, ואני נותנת את כולי. אם הייתי נשארת בארץ, אני בטוחה שהייתי כל הזמן בטלוויזיה, גם משחקת, גם כותבת. היו מקבלים אותי בלי הסטריאוטיפ של 'יורדת'. הייתי נראית טוב. טוב, אני רוצה להאמין שאני עדיין נראית טוב".
יש בך חרטות?
"יש לי דמעות בעיניים כשאתה שואל אותי את זה, כי גידלתי את ילדיי בחו"ל ולא בארץ וזה כואב לי. אני מתחרטת על זה, אבל אני לא מתחרטת על שהכרתי את בעלי, אהבת חיי, ושזכיתי במשפחה לתפארת. יש לי בת בשם אוראל, שהיא עורכת דין, ובן בשם דורון, שהוא מוזיקאי, זמר, כותב ומעבד נפלא. הם גרים בארצות הברית".
מי רוצה דואט?
לאורך השנים הוציאה עמרני מספר אלבומי סולו ("אשה", "אחינו בני תימן" ו"השיר הנכון") שלא זכו להצלחה, אך דווקא בשנת 2016 זכתה בהפתעה ולעדנה מחודשת עם השיר "פשוט להיות", שנחשב ללהיט רדיו. גם שיריה "דרך" ו"בוא נעשה טעות", שיצא לאחרונה, זכו לפרגון תקשורתי. "זו הייתה הפתעה נעימה", היא אומרת. "אני משערת שהשירים הצליחו כי הם באו ברגע הנכון. הצלחתם תלויה ביוצרים, אייל מזיג ומירב סימן טוב המוכשרים, שעובדים איתי, ובמנהל שלי, אלון אמיר, שמייצג אותי ומבין את הראש שלי בדיוק. בורכתי".
מדוע לדעתך האלבומים שלך לא הצליחו?
"אני באמת לא יודעת. היו לי יופי של שירים אבל לא קרה איתם כלום. כנראה שהייתה איזו נטייה לא להסתכל עליי כישראלית בגלל שאני חיה בארצות הברית ולא לקבל את החומרים שלי. לא פרגנו לי. אני שמחה שהמצב מתחיל להשתנות".
את עובדת על אלבום חדש?
"אני כרגע מעדיפה להשקיע בסינגלים ולא באלבום שלם. זה גם יקר וגם אתה משקיע את הנשמה באלבום שלא משמיעים. שירים הם יותר יעילים. יש לי שיר חדש שאוציא בקרוב שנקרא 'הדברים הכי טובים הם בחינם'. אני מכוונת גם ליפן עכשיו. הקלטנו במסגרת חדוה ודוד שמונה אלבומים ביפנית וגם שירים ישראליים מוכרים בשפה היפנית. לפני כמה שנים הוזמנתי להופיע בערוץ הפופולרי NHK, באירוע גדול של כל להיטי שנות ה־70. כל המשתתפים היו יפנים, ואני הייתי היחידה הזרה. שרתי את 'אני חולם על נעמי' עם זמר יפני צעיר ופופולרי, וזה יצא נהדר. אז החלטתי לשווק שירים שוב ביפן".
עכשיו, כמעט 50 שנה אחרי "אני חולם על נעמי", עמרני עושה קאמבק ביפן עם שני שירים חדשים - "פשוט להיות" ו"בלב אחד (בוא תגיד שלום)", שתורגמו ליפנית, ואלבום אוסף להיטים עם שירים שלה ושל חדוה ודוד בגרסה היפנית שלהם, בהם "ולנטינו", "חורשת האקליפטוס", "הבה נגילה", "ערב של שושנים" ו"בשנה הבאה". בחודש הבא צפויה עמרני, אשר מתגוררת בלוס אנג'לס, לטוס לטוקיו.
אבל עמרני לא מכוונת רק לארץ השמש העולה, לאחרונה הקליטה דואט בצרפתית עם אן מארי דויד, הזכורה בשל להיטה זוכה אירוויזיון 1973 - Tu Te Reconnaitras. "אני מכוונת גם לצרפת", היא אומרת בסיפוק. "יש הרבה דברים חדשים על הפרק".
מה עם הופעות בארץ?
"הקהל היום רוצה לשמוע רק את השירים המוכרים. מקבלים אותי יפה, אבל בעיקר כשאני מופיעה בקטן עם הלהיטים שלי. כשאני מופיעה עם שירים אחרים, זה מתקבל פחות יפה. אני מתלבטת אם להופיע עם קאברים מוכרים או לא. אבל הבנתי שגם שלמה ארצי לא יכול לשיר את השירים החדשים שלו בהופעות".
מה דעתך על היחס של המדינה לאומנים מבוגרים?
"אני עוקבת אחרי כל מה שקורה בארץ ועצוב לי לגלות שאין להם גיבוי או תמיכה. אלה אנשים שעבדו פה ושילמו מסים. מזל שיש את ארגון 'אשכולות' שדואג לזמרים, אבל אי אפשר לחיות מהשמעות. יש לי חברים מהתחום שלא קל להם, והם בקושי שורדים. הסיפור עם אריק סיני וגבי שושן נורא כואב ללב. אבל יש כאלה שכן מחזיקים. תן לי זמרת אחת מהדור שלי שנשארה בגדול? רק אילנית אולי".
את מתגעגעת לעבר?
"ממש לא. היה עבר יפה ויש הווה ועתיד יפים. אני רוצה להמשיך להיות בריאה כדי ליצור, להופיע ולהקליט ופשוט להמשיך ליהנות מהחיים".