לא הייתי לוקח את דודו טופז כחבר גם לפני שהתחרפן ושלח אנשים להרביץ לאויביו ורודפיו הדמיוניים בענף הטלוויזיה, וזהו הלקח העיקרי שעמו יצאתי משני פרקי הסרט הטוב והארוך של חיים אתגר על הכוכב הישראלי שנפל הכי למטה שאפשר.
כבר עשו על טופז סרטים אחרי מותו. כתבו עליו מאז מי יודע כמה אלפי מילים שניתחו ופירקו והרכיבו והגיעו למסקנות. ובכל זאת, בחלוף עשר וחצי שנים מאז התאבדותו בבית המעצר יש מקום לסרט עליו, מהסיבה הפשוטה - הסיפור של טופז מצוין. אין לנו בהיסטוריה המקומית כוכב ענק בסדר גודל שטופז היה, שנהג באופן קיצוני כל כך - בעצם, אם תשאלו לדעתי הצנועה, אני לא מכיר סיפורים דומים ברחבי תבל הטלוויזיונית - ולא יהיה מפתיע, אם תשאלו פעם נוספת לדעתי הצנועה - אם ברגעים אלה ממש מתנהל משא ומתן להפיכת סיפורו של טופז לסדרה, שנראה אותה בשנה הבאה בנטפליקס או באמזון.
כי טופז היה טיפוס. הוא היה דמות שהתחננה שיספרו את סיפורה באוזני כל, בכיכר העיר, לפחות מול מצלמות. לא במקרה היה זה דווקא דודו טופז ששלח אנשים להרביץ. לא הייתה אצל טופז הפרדה בין עולמו הפנימי לדעת העולם החיצוני עליו. אם זכה לתשואות, חווה תחושות התעלות. כשהתמעטו מחיאות הכפיים, הרגיש שאיננו קיים. כשספג ביקורות עוקצניות, חש שהוא במלחמת קיום - לא פחות.
יש למצבים רגשיים כאלה הגדרות פסיכולוגיות - אני לא הולך להסתבך בהן כאן. אבל תחושת חוסר הקיימות שלו, כשלא נמצא על במה ולא יכול היה להעלות את השואו שלו, עשתה אותו לאדם, שאיך נגיד - יכול להפוך בלתי נעים להיות במחיצתו. הפרק הראשון, “חקירה באפלה", שמתעכב על אישיותו של טופז, מציג את הנקודות הללו בשיבוץ בתזמון נכון של קטעי וידיאו. טופז מרים את קולו בצעקות במהלך שיחה, לעתים בגסות. טופז מתגרד באופן דוחה. וגם טופז מכרסם או מה שלא עשה שם לצ'יצ'ולינה.
טופז מתיר לעצמו לנהוג באורח כזה הגורם אי־נוחות לאחר, מכיוון שאינו חש כלל באחר. הוא רואה את האחר כקהל שלו, חסר פנים ואנונימי, ובזמנים שבהם כאמור התמעטו מחיאות הכפיים, הוא רואה את גורם הכאב כאויב שלו. ומכיוון שהוא מצוי כאן לתחושתו במלחמת קיום, הוא רשאי לנהוג באופן קיצוני, כמו למשל ללכת בשעת לילה לביתו של מבקר הטלוויזיה דאז רענן שקד, להפחיד את משפחתו ולהציע לשקד לרדת לתגרה.
טופז, לפי סרטוני הווידיאו, ועוד לפני שפרשת התקיפות החלה להתגלגל, אינו מוישל'ה המתוק עם הכובע טמבל והאורנג'דה. הוא פראי, תובעני, וכשאינו מקבל את מבוקשו מנצנצת מתוכו אלימות פנימית, מסנוורת כמו פס התאורה של אמבולנס שח"ל. לרגעים הוא מפחיד ממש.
זה לא אומר שהמשטרה הייתה אמורה ללכוד אותו מיד. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של המשטרה, וקשייה להגיע למסקנה שלא תיאמן שמדובר בטופז מתוארים היטב. מעברו השני של המתרס משתף פעולה רק איש הקשר עם אנשי הזרוע, דניאל זנקו, שנידון, בעקבות חלקו בפרשה, לשלוש שנות מאסר. זנקו, שרואיין עוד בהיותו בכלא, מליט את פניו בהבעות הצער והבושה המתבקשות, והרבה יותר מכך אינו מועיל. בינתיים אגב, סיים זנקו לרצות את עונשו ושוחרר מהכלא, נישא, הוליד ילד ושיקם את חייו.
חיים אתגר מאזכר בסרט כמובן את טופז “הטוב". הרי אי אפשר בלי. טופז הנערץ. זה שזוכה ביום שישי בערב ל־45% רייטינג. זה שמחלק כרטיסי טיסה לדיסני וורלד לילדי וראייטי. וטופז האהוב על ידי חבריו ועוד המוכרים והנכבדים שביניהם - אבי טולדנו, שייקה לוי. ומתוארת עוצמת נפילתו המקצועית ממעמד של כוכב־על לבור שבו הוא צריך להתדפק על פתחים להציע את מרכולתו ונדחה שוב ושוב. אוקיי, זו חובה מקצועית, וטוב שהסרט לא מדלג עליה. אולי בסדרה בנטפליקס יראו לנו גם את עלייתו של טופז. הסרט הזה, בצדק ובחוכמה, מתמקד בהופעה האחרונה של האיש. היא הייתה, מה יש לומר, לפחות מבחינת הרייטינג, מוצלחת מאוד.
“חשיפה עם חיים אתגר", חלק א' - "חקירה באפלה", 16.2; חלק ב' - "תרגיל החקירה", 19.2, קשת 12
***
"100 מיליון צפיות"
איתמר רוז, יוטיובר כושל, יוצא למסע בדרך להבין למה הסרטונים שלו נכשלים שוב ושוב בדרך להיות ויראליים. לא בטוח שהוא מבין
לא הולך לאיתמר רוז - האמיתי. בחיים ממש. לא שחקן. הוא רוצה - מה זה רוצה? מת. חולם על זה בלילה וביום - ליצור סרטון יו־טיוב שיקרע את העולם, שיגיע ל־100 מיליון צפיות. והוא עובד חזק בכיוון המטרה, מצלם, עורך, מעלה לרשת, והעולם לא מתרגש. אין צפיות בסרטונים שלו.
ורוז צופה בסרטונים אחרים. הוא רואה שיש ביו־טיוב שפע סרטונים שמגיעים למיליוני צפיות. או בשפת הענף - ויראליים. מספרים שווירוס הקורונה הוא משחק ילדים לעומתם. והוא? יוק.
אז רוז מחליט לעשות מעשה. הוא אורז את רעייתו ובנו, ויחד הם יוצאים למסע בינלאומי בעקבות האנשים שעושים את זה, כדי לפגוש אותם וללמוד איך הם מצליחים כל כך במקום שבו הוא נכשל. שילמדו אותו כיצד היו־טיוב פועל, באופן שיוכל לתקן את שגיאותיו ולהגיע למטרתו - ליצור סרטון יו־טיוב שיגיע ל־100 מיליון צפיות. ואת המסע שלו בעקבות ההצלחה המיוחלת מתעד רוז בשלושת פרקי הסדרה “100 מיליון צפיות" ששודרו השבוע ביס דוקו ושוכנים עתה ביס VOD.
הנה הערה חשובה לסדר היום. אני לא הייתי מקדיש לרוז אפילו חמש שניות צפייה ביו־טיוב. הוא משעמם אותי. הוא בעל כריזמה של טחינה, הוא חסר רעיונות מעוררים, הוא מרדים אותי. זה לא משהו אישי, זוהי מציאות קשה לשרוד בה בג'ונגל יו־טיוב הקשוח - אם לא צברת מוניטין עד היום, ואתה רוצה להידחק פנימה, אתה חייב להיות טוב. באמת טוב.
הסדרה בת שלושת הפרקים מלמדת כיצד פועל היו־טיוב - או כיצד פועל האלגוריתם שמאחוריו - שמטרתו כמובן היא להרוויח את מרב הכסף עבור בעליו, שהוא - אלא מה - גוגל. רוז אכן מחכים פחות או יותר באיך העסק עובד, אבל עושה את זה בדרכו הנרפית, שאינה מגרה את הצופה להישאר מרותק למסך. הקליפ, התזזית, הכלים שעושים את הטלוויזיה העדכנית כיום, אינם כלים המצויים בשפע בארסנל של רוז, והיעדרם בוודאי משפיע על מונה הצפיות בתוצרת שלו. אולי הוא צריך להחליף פוזיציה.
"100 מיליון צפיות", 16.2־18.2, יס דוקו, יס VOD