הקורונה הגיעה לישראל, הבחירות קרובות מתמיד, האווירה גועשת והציניות – בשמיים. מבחינת הטיימינג, "חתונה ממבט ראשון" אכן הגיעה ברגע הכי נכון. אחת מהתוכניות האהובות, הנצפות והמדוברות בישראל – שגיבוריה, לשם שינוי, לא חמושים בסיפור רקע מרגש, כישרון מיוחד או עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם – אך נכנסים ללב בקלות בזכות הצורך הכל כך בסיסי – לאהוב ולהיאהב.
העונה השלישית של "חתונה ממבט ראשון" שונה מהעונות הקודמות לה: מלבד הזוגות הבנאליים (גבר ואישה בשנות ה-30 לחייהם), לראשונה בתוכנית התאימו המומחים זהו שזהו פרק ב' בחייו. הכלה – דובי (דבורה), גננת וסבתא לנכדים – עם אנרגיות של תלמידה בתיכון וסיפור מצער על מערכת יחסים קודמת שנפגעה ממנה, והחתן – אריק, קבלן מצליח ואב לבנים שמייחל לזוגיות אחרי ניסיונות כושלים של היכרויות באפליקציות.
כצופים, אנחנו תמיד רוצים שהזיווג יצליח. אך משהו בזוג הזה גורם לנו לרצות זאת אפילו יותר. קשה לנו להישאר אדישים לדובי שמספרת על מערכת היחסים שנכוותה ממנה והותירה אותה לבד פעם נוספת או לאריק שמדבר בעיניים בורקות על התקווה למצוא את האחת. הרי בשונה מהזוגות הצעירים בהם נוכל לנחם את עצמנו ב"מילא, כל החיים עוד לפניהם" במידה והזיווג ייכשל – אי אפשר להתכחש לכך שהסיכוי למצוא זוגיות בעשור השביעי לחיים קשה יותר, ולא מקלים על כך הפריימים בהם הם צופים בטלוויזיה לבד בבית, או ישנים באלכסון – בזמן שהילדים עסוקים בשלהם, החברים עם המשפחות – והבדידות מורגשת יותר מהרגיל.
אז נכון, אריק מכוון לאישה צעירה יותר ועל פי הלחשושים בקהל והפרומואים העתידיים – גם דובי ציפתה כנראה לחתן קצת אחר, אך לנו לא נותר לקוות שהשניים האלה – שהצליחו להקים משפחה עסקים ועברו לא מעט דברים בחיים – דווקא כן יצליחו למצוא חן האחד בעיני השנייה יפתחו דף חדש ומשותף. מלבד הטוב שזה עשוי להסב לחייהם, זו הזדמנות נהדרת להוכיח שהחיים לא נגמרים אחרי גיל 50 ובתקופה מלאת כעסים ולחצים כמו שלנו – אף פעם לא נתנגד לרגע כזה של נחת.