הציוני חייב לומר תחילה: כולה שלי. חברון ובית אל, העיר העתיקה בירושלים ונופי השומרון הם המקומות שאליהם ערגו יהודים מאמינים לאורך אלפיים שנות גלותם. זהו הבסיס האידיאולוגי של הציונות ואין בלתו.

אני לא מנתק את הבסיס האידיאולוגי הזה מהעובדה שבסופו של דבר הציונות היא תנועה פרגמטית. הסיבות שעוררו אותה מתרדמת אלפיים השנה שלה היו פרגמטיות־אנטישמיות. ואשר למעשה הציוני, הרי שהוא כולו פרגמטיזם צרוף (מקבלת תוכנית החלוקה ועד לחיפוש פתרונות מדיניים בני זמננו), שאלמלא כן היה מתרסק על מזבח האידיאולוגיה.

לכן נשגב מבינתי כיצד מי שמכנים את עצמם ציונים ויודעים שהמסמך המדיני הכי חשוב בתולדות הציונות (שלפני מגילת העצמאות) הוא הצהרת בלפור, השתלחו בהצהרת בלפור בת זמננו, "תוכנית המאה" של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
ספק אם התוכנית היא בסיס פרגמטי למשא ומתן, וברור שהפלסטינים ידחו אותה על הסף. לא מפני שהיא מציעה להם מדינה מפורזת ומפוררת, אלא מאותה סיבה שהם דוחים כל יוזמה מדינית כבר קרוב למאה שנה: ההכרה בזכותם של היהודים לחיות במדינתם.

זה לא שאני חושב שמתוכנית טראמפ ייצא הסכם שלום, אבל ראשית כנראה שייצא ממנה פחות טרור מאשר יצא מתהליך אוסלו. שנית, תנו לפלסטינים להגיד את זה, תנו להם להיות הסרבנים, המוקצים, העצם בגרונו של האזור המסוכסך הזה במקום היהודים.

אני מבין שהשמאל הישראלי של אחרי ספטמבר 2000 איבד קצת כיוון, אבל מתי לעזאזל הוא איבד את השכל הישר?

השלט והשליט

אני חילוני ודמוקרט, ליברל שחי בתל אביב, נהנה מהפלורליזם המוחלט שלה, מהעובדה שהיא מכורה לכאן ולעכשיו, נרקומנית של הסם שהיא בעצמה מייצרת. תל אביב בעיניי היא גולת הכותרת של המעשה הציוני החילוני: יש מאין.

אשריי שזכיתי להיות חלק ממנו - ולו כגרגיר אבק שדבק לצעיפו־צעיפה, כפי שכתבה והלחינה נעמי שמר בשיר "עיר לבנה". עצמו עיניים ודמיינו את קולו המלטף של אריק איינשטיין:

הנה עירי גדולה כאור / ואת גרגיר אבק אפור / גרגיר אבק שדבק לצעיפה. לעירי הנהדרת יש ראש עיר טוב, ביצועיסט אמיתי, שלמרות כמה כשלים הצליח לשמר ואף לטפח את עירו־עירי כמקום שטוב לחיות בו.

משום כך חרה לי מאוד שהוא התערב למען הסרת השלט שתיאר את אבו מאזן ואסמעיל הנייה כעצורים שעומדים על ברכיהם ועיניהם מכוסות בפלנלית.

ייאמר מיד: אני סולד מהוויזואליות החריפה של השלט, אבל זה ממש לא העניין. אי אפשר להיות ראש עיר שמקדשת את הפלורליזם ואת חופש הביטוי ובה בעת להפוך את האידיאולוגיה של הרוב - כלומר, הרוב התל־אביבי - לדת שנכפית בכוח על מי שלא מאמינים בה.

כשמי שמוביל את המאבק הוא טייס לשעבר בחיל האוויר, כזה שהוריד אויבים על ברכיהם כדי שתל אביב תוכל לשגשג כעורף, יש כאן צביעות. וכאשר מי שמוחאים לו כפיים הם עיתונאים שמועלים בחובתם הראשונה במעלה - הגנה על חופש הביטוי באשר הוא - זה כבר מסוכן.

הגאות והשפל

הצטערתי לקרוא בסוף השבוע שעבר על המשורר נתן זך שמאושפז במחלקה לתשושי נפש. זך הוא בעיניי אדם שקשה לחבב. הוא מי שתמיד אמר את אשר על לבו, ללא כחל וסרק, ולעתים קרובות מדי לא היסס לעלוב בעמיתים כיריבים, בימים שבהם שירה הייתה עדיין נושא לפולמוס. לרוב אחרי דרינק אחד יותר מדי, בקרב מי שנקראו אז "בוהמה".

ברמה הציבורית הוא היה פשוט בלתי נסבל: הוא עלב במזרחים כשכינה אותם "שוכני מערות" (והתנצל), הוא פרסם מודעות תמיכה בחקירות נגד "פשעי מלחמה" שביצעה, לכאורה, ישראל בעזה ועוד. ובכל זאת עסקינן במשורר גדול. לו הייתי צריך לבחור קטע אחד קצר שלו, הייתי בוחר ב"שיר אהבה" - שלו העניקו אילן וירצברג (לחן) ונורית גלרון (שירה) חיי נצח:
והעולם הוא רע / כלומר הוא רע בטובו / את שבדעתו תמיד לקחת / הוא נותן תחילה נותן בשפע.

קשה לי לחשוב על משפט חילוני יותר דתי מזה, קשה לי לחשוב על משפט מדויק מזה, קשה לי שלא לחשוב על זך כמי שמייצג גם את היכולת האינטלקטואלית הנהדרת של השמאל הישראלי וגם את תשישות הנפש שהשתלטה עליו, עד שהפכה אותו מהגמוניה ציונית להערת שוליים בהיסטוריה של היהדות.

האביב בפתח

עוד מעט ינצח האביב את ההרהורים הנוגים. "מלכותי תמורת סוס", אמר ריצ'רד השלישי של שייקספיר, ואילו אני אומר: כל הרהוריי ומשנתי האידיאולוגית־אינטלקטואלית תמורת שמלה קלה שמתנופפת ברוח וחושפת ירך חטובה וסמוקה משמש ראשונה, מראה משובב נפש ובגילי גם כבר קצת מכאיב. כי לפני הכל אני גבר - קצת מזדקן אך עדיין גבר.