בתחנה המרכזית בתל אביב עדיף לעצור מונית בצורה הקלאסית, עם היד מונפת ולא בצורה המודרנית - באפליקציה. במיוחד לא בשבת אחר הצהריים. לכי תדעי מתי המונית תגיע והיכן היא תעצור. לכן לפני שיצאתי לבלות את סוף השבוע שלי בנווה שאנן רבתי, הוצאתי כסף מזומן, אולי בפעם הראשונה זה כמה חודשים. הנהג כמובן רב איתי על המחיר ואחר כך שאל למה לעזאזל אני מסתובבת בתחנה המרכזית הישנה ואיזה מזל שאני בורחת מפה לפני החושך.

סיפרתי לו שהבנתי שיש אוכל טוב ששווה לנסות, ושלא יצא לי להיות בשכונה כמעט 18 שנה - בדיוק מאז שעברתי לתל אביב, ושהסקרנות גוברת על הפחד. דוד הנהג סיפר שעד 1987 הוא היה בעל בוטיק ברחוב הנעליים בנווה שאנן. גידל בשכונה ארבעה ילדים וכשהגדול היה בן 9 הוא ואשתו החליטו לעבור לחולון. "נשמתי את התחנה מגיל אפס", הוא מספר, "אבל זה נהיה סיוט וברחנו".

גם אני נשמתי את התחנה המרכזית מגיל אפס. כמעט בכל שישי הייתי מגיעה לשם עם ההורים שלי, לתפוס אוטובוס בדרך לסבתא או לקנות עם אבא תקליטים באחד הדוכנים המוסתרים בין שלל דוכני הקסטות. גם בתחנה המרכזית החדשה עברתי די הרבה, עוד בימים שבהם פעל שם תיאטרון ומכרו ג'ינסים זולים והרבה תקוות גדולות לחללים הריקים של מה שהפך לאחד הכישלונות הגדולים של תל אביב.

כמה שעות לפני כן, בצהריים, ביליתי בכנסיית "lift your head up", כנסייה שנודדת מדי מספר חודשים ממקום למקום, אתם יודעים למה. במיקומה הסודי הנוכחי היא אוספת אליה פליטים מניגריה, גאנה ורואנדה. מדובר בחדרון קטן שעוצב ונצבע על ידי מתנדבים מהעמותות שפועלות למען העובדים הזרים. בפנים ספסלי תפילה מרופדים שמשמשים מקום לינה לאנשים שאין להם בית, בחוץ מקלחת מאולתרת, ואם מסובבים את הראש רואים שלט שמוביל לחדר בריחה שממוקם ממש מול חדרון הכנסייה, בלי שאיש יודע שבמרחק דלת אחת מחוויית השעשועים קיים עולם מקביל. כל כך קרוב וכל כך רחוק מכל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס.

בשבת בצהריים התושבים לובשים את מיטב מחלצותיהם ומגיעים לשמוע דרשה ולרקוד לצלילי גוספל של להקה בהופעה חיה. כשנכנסים באמצע המופע המושקע, אפשר לחשוב שמדובר במסיבה לוהטת. בפועל מדובר בטקס שעליו מנצח ג'רמיה, הכומר האוונגליסטי שנחשב לגורו גדול. לא רק תושבים קבועים מגיעים לשם, אלא כל מי שזקוק לעזרה, לכסף וגם לברכה.

קשה לצאת החוצה, התחושה בכנסייה היא שכאילו מדובר ביקום מקביל במדינה זרה. קצת קשה לנשום. בעיקר משום שאי אפשר להתעלם מהמצוקה הגדולה לצד התקווה הגדולה שהופכות לאנרגיה אחת דחוסה, עצובה ושמחה, קשה ואופטימית.
כמה מטרים משם ניצבים שלושה בתי כנסת. שניים סגורים, מהשלישי יוצאים מתפללים שהשתתפו בחגיגת בר מצווה ומציעים לי סוכריות.  

נסיעה של 15 דקות באוטובוס השבת ממתחם באזל לנווה שאנן דומה לטיסה טרנס־אטלנטית. למרות הדמוניזציה שעושים למקום - ובשעות הלילה אף בצדק - בסוף השבוע המקום רגוע יחסית. כולם עסוקים בקניות ב"מנילה מרקט", שוק אוכל פיליפיני שנראה תלוש לכל מי שלא טייל במזרח. המסעדות המקומיות מלאות. הן לא פתוחות לציבור הרחב.

המסעדה הפיליפינית היחידה בתל אביב תלתה את השלט שלה רק לפני כשלושה שבועות. עד אז היא עבדה באופן מחתרתי והייתה מיועדת לפיליפינים בלבד. לא תראו שם ישראלים, אולי רק חובבי קולינריה נלהבים ואנשים שמגיעים כמוני לסיורי השווקים של איילת נחום שגדלה בשכונה ומכירה היטב כמה מתושביה הישנים־חדשים.

שלוש אוכלוסיות של מהגרים חיות לא ממש בשלום זו עם זו בעוטף נווה שאנן. הסודנים, שרובם מוסלמים; האריתריאים, שרובם נוצרים; והפיליפינים. לכל אוכלוסייה יש החנויות שלה והמסעדות שלה. לא רק שאין ערבוב, אלא שלעתים נוצרים עימותים קשים בין כולם. ענייני טריטוריה.

חגוס, יוצא אריתריאה, פתח עם שותף מסעדה חדשה. אין לה שם, אבל היא מלאה בלקוחות מקומיים. חגוס משכנע אותי לטעום מלוחייה עם אינג'ירה חמצמצה בטענה שזה שורף שומנים ומפוצץ בחלבונים, בלי להרוג חיות.  

אחד המוצרים המבוקשים בחנויות המקומיות הוא מסקינגטייפ, כזה שהשתמשנו בו במלחמת המפרץ. כמעט בכל דוכן או חנות ישנם עשרות גלילים שמונחים זה על גבי זה. כשאני מתעניינת בשימוש שעושים בזה, מספרים לי שנייר הדבק מיועד לסגור חבילות מזון שנשלחות לחו"ל.

לקראת שעות אחר הצהריים מגיעים האוטובוסים שפולטים את תושבי השכונה. הם נעים עם מזוודות לחדרונים מוזנחים במחירים מופקעים של כרישי נדל"ן, שראו פוטנציאל קל לכסף. הפחד ממשטרת ההגירה כמו גם מצילום אקראי של הטלפון שלי, שלא מפסיק לצלם את הצבעוניות של החנויות השוקקות, ניכר בשטח במבטים מבוהלים. אז אני מכניסה את המכשיר לתיק, מבינה שאם לרגע אחד לפני סוף השבוע הזה חשבתי שהיה לי קצת קשה, הכל חזר פתאום לפרופורציות.