קללות כאלה לא שמעתי כבר המון זמן. הכביש היה ריק, והשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד. “שאלוהים ישלם לך! יא בן זונה! עמלק!", בקעו המילים מתוך מונית מלוכלכת. ישבתי במכוניתי ממש מאחוריה, ואף על פי שהתחלף האור ברמזור לירוק, לא צפצפתי והמתנתי, האירוע סקרן אותי מדי מכדי שלא אקריב בשבילו עוד שתי דקות מחיי.
דלתה האחורית של המונית נפתחה באטיות ומתוכה יצא מקל סבא, שבו אחזה יד מקומטת ורועדת. גם הדלת הקדמית נפתחה, ומתוכה יצא נהג בערך בן 40, גבוה וג'ינג'י. “איזה פה מלוכלך, שני מסריחים! צאו לי מהמונית!", הוא צעק. ראשון יצא האיש, גבר זקן, לבוש אפודה אפורה ולגופו צמוד תיק חום קטן. עוד לפני שהגיע אל המדרכה הסתובב והושיט ידו לאשתו, אישה זקנה עוד יותר, שערה מבולגן ופיה מפיק מרגליות: “שלא תהיה לך פרנסה אף פעם בחיים, שהילדים שלך יהיו רעבים ואשתך תהיה רעה אליך", צעקה הזקנה, הושיטה ידה לבעלה וניסתה לצאת מהמונית.
על פניו של הנהג ניכרה בהלה. הרי זקנה לבושה שחורים, שבכל הקשור בקללות מתנסחת בבהירות ובמלוא הכוונה - זה לא דבר טוב להתחיל איתו את השבוע. הוא החליט לשתוק ורק חיכה שהיא תצא. כשיצאה הזקנה, כמעט ומעדה, ברגע האחרון אחז בה בעלה וקילל ברוסית. “איך את תמיד עושה לנו את הבלגנים האלה?", שאל, “אני כבר לא יכול!", קולו רעד. היא סטרה לעצמה וביקשה “סליחה, סליחה, אל תבכה", אחר כך סטרה שוב.
הנהג נסע מזמן, לא לפני שצעק להם “שני מסריחים", והאור ברמזור התחלף עוד פעמיים. לא אשקר, אינני חסידת אומות עולם, לקח לי זמן לחשוב, הרי אלף פעם הזהירו אותי מטרמפים, כי אין לדעת היכן זה ייגמר, ובפרט כאן, כשעם הזקן עוד אוכל להתמודד, אבל היא, משוגעת של ממש. ובכל זאת, זיכרון סבי וסבתי עומדים האחד ליד השנייה באמצע כביש שכוח אל לא נתן לי לנסוע משם.
פתחתי את החלון: “לאן אתם צריכים?", שאלתי וכיוונתי לזקן. הוא הביט בי בחשדנות, חברתנו המקללת לא בזבזה זמן, פתחה את דלת המכונית שלי ונכנסה. “את מונית?", שאלה, “מה המספר שלך? נזמין אותך תמיד!". חייכתי לעצמי. “נו תיכנס כבר", נזפה בבעלה, “מה אתה חושב, היא תחכה לך כל היום?".
בעלה נכנס באטיות, ביקש ממני להזיז את הכיסא קדימה כדי שגם המקל יוכל להיכנס, וכשעשיתי כך לחש “תודה רבה, תהיי בריאה".
“פרנסה טובה שתהיה לך כל החיים, אמן!", החליפה הזקנה קללות בברכות. כשסגרו את הדלת אחריהם, שאלתי שוב, “לאן אתם צריכים?".
“לקופת החולים ברחוב הרצל", אמר הבעל.
“הפעלת לנו מונה?", שאלה האישה.
“היא לא מונית! כמה פעמים אני צריך להגיד לך?", צעק הבעל, נראה כי הוא מותש, עצבני ועייף מהחיים איתה.
“הכל בסדר, אני לא מונית, גברת, סתם עברתי ברחוב".
“שאלוהים ייתן לך הרבה כסף", אמרה ושיחקה בכפתור שפותח וסוגר את החלון. הריח היה מזעזע, ריח סיגריות מעורבב באלכוהול. הנחתי שלא הזקן הוא זה ששותה ומעשן. לעומתה, הוא היה לבוש טוב, שקט ונקי יותר.

***

“אז למה רבתם איתו בעצם?", ניסיתי להפר את השתיקה.
“בן זונה!", התלהטה שוב הגברת. יכול להיות שטעיתי. “לא רצה לקחת אותנו, אמר שאנחנו מגעילים".
“זה נכון?", הבטתי בזקן דרך המראה. “תעזבי", ביקש ואכן עזבתי, משהו באיש הזה מילא אותי יראה על אף הסיטואציה הנזקקת.
“את נשואה?", שאלה הזקנה, ועוד לפני שעניתי המשיכה: “את יכולה לקנות לי פלאפל? לא עכשיו, בערך בשתיים בצהריים, בסדר?". ראיתי את הזקן מניח ידו על ירכיה ומהדק. “אל תתייחסי", ביקש.
“אני מתנצלת, לא אספיק להגיע בצהריים".
“ובגדים? את יכולה לתת לי בגדים? אני מידה 40", הוסיפה.
“אני מידה 46, זה יהיה גדול עלייך".
“מצוין!", נצמדה הזקנה אל מושבי, “אני בין 40 ל־46, מתי תביאי לי?". פרץ ממני צחוק, פתאום גם הוא צחק והאווירה הפכה לנחמדה יותר, עד שנשמע קול בכי רם. “מה עכשיו?", שאל הזקן. “אתם צוחקים עליי", בכתה הזקנה, “למה בפנים שלי? אל תצחקו עליי! אני אישה חולה". שתקתי. “לא צחקנו עלייך, אני מתנצלת אם נפגעת", ביקשתי מחילתה. “אז אפשר בגדים?", שאלה.
“אני אבדוק אם יש לי ואביא לך".
“תהיי בריאה", אמרה, “את אישה טובה, אני נולדתי ברחובות מזמן, את מכירה את אמא שלי?".
“לא, אני לא מכירה", עניתי, “אבל היא בטח הייתה יפה".
“יפה? זו לא מילה! יותר יפה מהירח", אמרה.
“הירח לא יפה", הקניט אותה הזקן ואז התווכחו בשפה לא מובנת לי.

***

כשהגענו אל קופת החולים, פתח הזקן את הדלת, הודה לי ויצא באותה אטיות שבה נכנס. האישה סירבה לצאת. “נו כבר! אנחנו מאחרים לתור שלנו!", דחק בה. “אני שונאת את הרופאה", נצמדה האישה לכיסאי. “תעזרי לי! היא עושה לי כואב! רופאה רעה! נחש! כמו נאצית!", צעקה.
“נו מספיק כבר!", נשבר קולו של הזקן, “אני כל כך עייף".
“הרופאה מכאיבה לה?", שאלתי אותו ולבי נכמר עליו.
“אין לנו רופאה, זה רופא, ואני נמצא איתה תמיד", הושיט לה הזקן את המקל, היא אחזה בקצהו ויצאה מהמונית. החיים כמו החיים, לא מפספסים הזדמנות להראות את קשיחותם, וכך, אל מול קופת החולים, ליד המכונית שלי, מטר מבית הספר היסודי שניגן צלצול נושן, פספסה הזקנה מדרגה נסתרת ונפלה ארצה, על פניה. “אני לא מאמין!", צעק הזקן והרים פניו השמיימה, “בעוד כמה מבחנים תעמיד אותי? די כבר! די!".
הפעלתי את הווינקרים ויצאתי במהירות מהמכונית. התכופפתי להרים את הזקנה, הפעם ריחה היה חזק יותר, הרגשתי את הקבס עולה בי. ובכל זאת, בשתי ידיים הרמתי אותה. היא התיישבה על המדרכה וניקתה את ידיה. “אולי נכנסה לי זכוכית", אמרה. שפתיה דיממו מעט. “מתי אני אמות כבר?", המשיך הזקן. מכונית שעברה על ידנו נעצרה לרגע, הביטה בסיטואציה המוזרה והמשיכה בדרכה, לא ששה לבדוק אם חלילה שלושת הזרים הללו זקוקים לאיזו עזרה כלשהי, טוב נו, הראש הקטן זו מחלה גרועה יותר מהקורונה. רכנתי אל תא הכפפות במכונית והוצאתי משם מגבונים. “קחי, תנקי בעדינות את הפנים, איפה כואב לך?".
הזקנה חייכה. “את אישה טובה, בת כמה את? יש לך 40?", שאלה. שוב צחקתי, היא הייתה בלתי אפשרית.
“אנחנו נפסיד את התור", אמר הזקן. “את מסוגלת ללכת?", שאלתי. “בטח! אני לא זקנה, את תביאי לי פלאפל?".
“אני אביא לך", הבטחתי, נעלתי את האוטו, נתתי לה יד וכך צעדנו שלושתנו אל קופת החולים.
“אני מתרגשת", אמרה הזקנה, “הרבה זמן לא ראיתי את הרופא הזה, הוא תמיד נותן לי משהו טעים, אני יפה?", שאלה.
“הכי יפה בעולם", אמרתי ונעצרתי בכניסה. הבטתי בהם נכנסים פנימה כמו שכחו שהייתי איתם. הסתובבתי והלכתי אל המכונית, ידעתי שלא אביא לה פלאפל, אולי היא תישאר רעבה ואולי לא, אבל בימים שבהם אני מפחדת פחד מוות מזקנתם של הוריי, לא אוכל לשאת עוד זקנה בקרבי.
ובכל זאת, רגע לפני שנכנסתי אל המכונית, נתתי מבט ברצפה שעליה נפלה האישה. “בן זונה", סיננתי, “נהג מונית מסריח ובן זונה! שיהיה לו פנצ'ר", צעקתי ולקחתי אני את תפקיד המשוגעת. לאחר מכן נשמתי עמוקות והמשכתי אל יומי הכל כך לא חשוב.