היתרון הגדול ביותר של בנימין נתניהו הוא העובדה שכמעט אף פעם לא הועמד מולו מועמד משמעותי, במשקל כבד, שנתפס כאלטרנטיבה. בפעמיים היחידות שזה קרה, הוא הובס: ב־1999 הפסיד בהפרש עצום לאהוד ברק. אחר כך הוכרע בקלות בידי אריאל שרון בפריימריז. מאז, דומה שהוא הלך וגדל בעוד כל האחרים הלכו וגומדו, עד כדי התפוגגות מוחלטת. הוא פשוט העלים את כולם. כל ראש שהורם, נערף. כל דמות שהופיעה, הושמדה. כל מי שהעז להרים ראש, לקרוא תיגר, להתמודד, לחלוק, להטיל דופי, לחשוב אחרת, קיבל את הטיפול הנדרש והפך לאויב הציבור. נתניהו השתלט על המפלגה, אחר כך על המדינה.
הוא הפך את הערעור על מנהיגותו לכפירה במלכות, לבוגדנות, לחתרנות. הוא ביטל והעלים שורה ארוכה מאוד של יריבים פוליטיים ושורה ארוכה עוד יותר של קצינים בכירים ומשרתי ציבור שזיהו את הסכנה שהוא מהווה לאופייה של ישראל, לחוסנה הפנימי, לעמוד השדרה המוסרי והערכי שלה.
איך הוא הצליח? מהו הסוד הגדול שמאפשר לו להדביר ולרסק אנשים כרוני מילוא, דן מרידור, יצחק מרדכי, סילבן שלום, דוד לוי, בני בגין, מיכאל איתן, משה כחלון, גדעון סער, שאול מופז ועוד רבים וטובים, ביניהם גם אנשי ימין אידיאולוגי אמיתיים ממנו? מה מאפשר לו לסמרטט אנשים מוכשרים כמו נפתלי בנט, איילת שקד ודומיהם? בזכות מה הוא מצליח לבטל בכירי ביטחון, רמטכ"לים, ראשי מוסד, שב"כ ואמ"ן כמו אמנון ליפקין־שחק, יובל דיסקין, מאיר דגן, תמיר פרדו, עמי אילון, עמוס ידלין, עמוס גלעד, גבי אשכנזי, בני גנץ, אמיר אשל, עמוס מלכא ועוד עשרות, אפילו מאות של אנשים שבילו עשרות שנים במדים אבל ברגע שאמרו את דעתם האמיתית על האיש הפכו לאויבי העם? מהו "הדבר־מה הנוסף" שיש לו ואין להם? מותר הנתניהו מכל שאר בני האדם?
התשובה פשוטה: זה לא מה שיש לו. זה מה שאין לו. בושה. לאיש אין בושה ואם הייתה פעם, הרי שהצליח להיפטר ממנה. ככה פשוט. הוא משוחרר ממעצורים, נטול עכבות כלשהן, אין עליו מגבלות או כללים החלים על שאר בני האנוש. המונח הפשוט הזה של "דברים שלא עושים" לא קיים במעונו. הוא מעל ההבלים הללו. תחשבו על החיים בלי בושה. איזה כיף זה. אין מעצורים, אין כללים, אפשר לעשות הכל, כולל הכל. זה מה שהופך אותו למועמד דורסני שמסוגל להפיץ על יריביו הפוליטיים את הנוראים שבשקרים. לפעמים, באמצעות שליחים או קרובי משפחה, אבל בדרך כלל בעצמו. בקולו. בלי להסמיק, בלי למצמץ, בלי לגמגם.
הוא מסוגל להגיד את המתועב שבשקרים ולשחרר את העלוב שבספינים, בלי להתבייש. להפך: הוא נושא את השקר בגאון. הוא מאמין בו בכל לבו. מרגע שהשקר הוגדר ככלי לשימור המנהיג, הוא הופך אוטומטית לאמת הצרופה היחידה.
כך הוא מטיל הלם ומורא על שאר המערכת הפוליטית. זה מזכיר את פלישות הברברים בימי קדם. ההונים של אטילה, המונגולים של ג'ינגיס חאן, הברברים ששטפו את ממלכת רומא. הם הגיחו משום מקום, דהרו לתוך הציביליזציות המפותחות כשהם מקעקעים את החומות, שורפים את השדות, אונסים את הנשים, רוצחים את הילדים, מעלים באש את העיר עד היסוד, בוזזים את אוצרותיה ומשמידים את שכיות החמדה. השבטים הללו הטילו את חיתתם על בני התרבות והטילו מורא על העולם החופשי. אף אחד לא התנדב להתעסק איתם, כולם ברחו או העלימו את עצמם או נכנעו בלי קרב. אז אם נשליך את המשל הזה על המציאות הפוליטית שלנו, נקבל מה שקיבלנו.
לא, אין כאן כוונה לטעון שנתניהו אינו בן תרבות. להפך. מכל השחקנים הפוליטיים הרלוונטיים, נתניהו הוא האיש המשכיל ביותר, הנאור ביותר, הרבגוני ביותר, כנראה גם המוכשר ביותר. הוא לא הוני ולא ברברי, אבל הוא ציני מספיק כדי להשתמש בשיטות ההן, כדי לשלוט. זוהי עוצמת הטרגדיה של נתניהו. האיש יכול היה להיות המנהיג הגדול ביותר של דורנו, אילו לא היה מאמין שנמשח למלך השמש, אילו לא היה נופל בשבי הטרלול, אילו לא היה מסגיר את עצמו לידי הקיצונים.
הטור המלא של בן כספית מתפרסם הבוקר ב"מעריב סופהשבוע"