להניח את הזעזוע בצד: חדר הבריחה על תקופת השואה מאתגר את משטור הזיכרון

זה התחיל בהטלת רקטה קצרת טווח על קבוצת פייסבוק של שכונת בית הכרם בירושלים, מקום שקט בדרך כלל. "ראיתי שיש בשכונה חדר בריחה שהקונספט שלו הוא בריחה מהגטו. רק בעיניי זה ממש לא במקום? הזדעזעתי! קלטתי את זה בגלל שראיתי פתאום צלב קרס שחור על הבניין שליד תחנת הדלק", כתבה תושבת השכונה. התגובות היו כמעט אוטומטיות. "לאן הגענו?", "לא ידעתי!!!! זה נורא!! לעשות עסק בידורי מהשואה", "מזעזע ועצוב!", "יש ניצולי שואה בשכונה הזאת!!!!", "יש פה ילדים שלא צריכים לראות דברים כאלה!!!!!", – סימני קריאה על סימני קריאה, סימני שאלה על סימני שאלה, חלחלה, שוק, תדהמה, ה־ל־ם. זה כמעט ממכר הרי, אדרנלין במתנה. לכל אחד יש מה להוסיף, לכל אחת יש עוד גפרור להוסיף למדורה.

מהר מאוד השמועות על חדר הבריחה מהגטו הפכו לנושא השיחה הבוער בין ההורים שמגיעים לאסוף את הילדים ממסגרות החינוך, שיחת הערב במינימרקט השכונתי. מושך. מאוד מושך להצטרף אל המקהלה הגדולה ולהזדעזע בקולי קולות, אבל שכנתי ד' ואני מעדיפות להיות סולניות, או לכל הפחות דואט שיוצא לבדוק. כלומר אם כבר להזדעזע, אז שיהיה מהמציאות, לא משמועות.

לבשנו מעילים, עטינו כפפות וצעיף והגענו. כמה מאות מטרים מהבית שלנו, בסך הכל. שדרות הרצל, תחנה אחת ברכבת מיד ושם, ואני לא צוחקת בכלל. בחוץ מקדם את פנינו שלט: "הקו א-ל התקווה – כי אדם בלי תקווה נחשב למת...". אנחנו נוקשות בדלת הדירה ששימשה בעבר מרפאתו של רופא הילדים הסלב של השכונה. את הדלת פותחת לנו אסיה, יפה כמו מלאכית. יש פה עבודות אמנות מרהיבות. על המראה בכניסה כתוב: "תערוכת המרד לזכר המרד. אז העולם שתק ועכשיו אתה". זה מוזיאון לכל דבר.

מאחורי היצירה הזאת עומד עפר אלוני, הקרוי על שם דודתו רחל לאה זילברברג קופיטו, שכינויה במחתרת היה "שרנקה" ("עפרה" בפולנית, על שום קלות הרגליים שלה). אלוני הוא יוצר רב־תחומי, פילוסוף, סופר ומעצב. המיני־מוזיאון הזה, שהוא גם ביתו, אלוני מסביר לנו, הוא "שיעור בהבנת הנמצא ולא הנקרא. כשאבי עבר דירה נודע לי סיפורה של דודתי, שעל שמה אני קרוי. היא מצאה תקווה במקום הכי אפל בהיסטוריה ועוררה את מרד גטו ורשה. שאלתי את גדולי חוקרי השואה: 'למה היא צונזרה? בגלל שהיא אישה?', ואחת התשובות שענה לי פרופ' גוטמן היא שכל הסיפור של מרד גטו ורשה צונזר בגלל חשיבותו. פוליטיקאים אימצו אותו וניצלו את העובדה שכולם נהרגו בבונקר המפקדה, עד שהילד, שזה אני, מצא את מה שמצא ומשמש כיום דובר המורדים בהתנדבות".

לשרנקה ולבעלה, משה קופיטו, נולדה בת בתנאים לא תנאים, ב־20 בפברואר 1941, ושמה מאיה. כעבור ארבעה חודשים הגרמנים כבשו את וילנה ותוך זמן קצר החלו במסע רצח של יהודי העיר ביערות. משה גויס לעבודה במסגרת פלוגות העבודה היהודיות, ונרצח בעקבות הלשנה. לשרנקה לא נותרה ברירה, ובלב שבור היא מסרה את בתה מאיה לרופאה קומוניסטית בבית יתומים בווילנה, תחת שם פולני בדוי – ידוויגה סוגק. מאז אבדו עקבותיה של מאיה. אלוני מבקש באמצעות המוזיאון שהקים בביתו למצוא אותה, ובאותה נשימה להזכיר את פועלה של שרנקה. "הגיע הזמן שתגידו תודה לאישה שהקריבה את בתה ואת עצמה בעקידת יצחק נשית, עבור הצלת יהדות ורשה ומרד גטו ורשה – ההשראה לדמוקרטיה העכשווית ולהקמת המדינה. כשהייתי קטן היו לי דודות שאמרו לי 'תגיד תודה'. הן מתו ועמן תפיסת עולמן. אז אני המחליף שלהן".

***

אלוני בעצם קורא תיגר על משטור הזיכרון. הוא מבקש לספר את הסיפור מזוויות אחרות. לשם כך, הוא מקרין ברחוב קטע מסרט תקופתי מהשואה. ומה לעשות, בסרט הזה מופיעים גם צלבי קרס. זה אולי לא נעים למערכת העיכול, לא נעים ללב, לא נעים לתודעה. זה אולי מפר שקט ואיזון, אבל יותר מהכל, זיכרון הוא חובה מוסרית בסיסית. לא מספיק לצקצק ולהזדעזע, לירות לתוך הרשתות החברתיות הלם ותדהמה. הלו, מזה יש לנו די והותר. מה כן? לגשת אל המוזיאון הזה, שהקמתו כרוכה במסירות נפש יוצאת דופן, להקיש בדלת, לבקש להיכנס, ולזכור את שרנקה. מי יודע, אולי גם מאיה תימצא.

קריאה ראשונה

אוליבר הרגיש קצת שונה". במילים האלה נפתח הספר "אוליבר", ובכך תמציתו: בשונה המפריד אותו מאחרים, ובשונה המייחד אותו מאחרים. אוליבר נהנה מבדידותו. הוא אוהב לשחק עם חבריו – בובות וצעצועים אחרים. יש לו דמיון עשיר ופורה שמזמן לו הרפתקאות רבות, וחייו כמעט לעולם אינם משעממים. יש לו גשרים לחצות, כרישים להביס ואוצרות שרק מחכים שימצא אותם. יום אחד, כשכדור הטניס שלו מתגלגל הרחק ממנו, הוא מוביל אותו לגילוי מפתיע. אוליבר מגלה שהוא יכול למצוא חברה קרובה, שונה לא פחות ממנו, אבל דומה לו במובנים רבים. זהו ספר מקסים ועשיר באיורים מלאי דמיון, על היופי שבשימור האינדיבידואל לצד הצורך לשמור על פתיחות גם כשנדמה שהעולם הפנימי מספק ועשיר דיו. 

"אוליבר" מאת בירגיטה סיף; מאנגלית:
שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת כנרת;
מחיר: 72 שקלים

***

המלצתרבות
כל האהבות, פריחת השקדיות היא אחת הסיבות הטובות לצאת מהבית גם אם קר במיוחד. ביום הבחירות, מטע השקדים שליד יער יתיר יארח ביוזמת תיירות חבל יתיר הפנינג פתוח לקהל הרחב ("שקדיות חבל יתיר" ב־Waze). בתוכנית: צילומי מגנטים למזכרת, יצירה בשקדים אכילים, הדרכות בנושא פריחת השקד והחקלאות באזור, שזירת פרחים וזרים ועוד. המטיילים יוכלו גם להשתתף בהגרלה נושאת פרסים (טיול ג'יפים משפחתי, מארז מתוצרת האזור וכרטיסי כניסה לאטרקציות משפחתיות). במקום יפעל שוק איכרים עם פירות וירקות טריים מתוצרת מקומית.