"אני שופעת וגועשת כמו אוקיינוס", כותבת המשוררת נעם פרתום בשירה "כשתבוא לשכב איתי תבוא כמו יונה וולך", ומכניסה לכוננות ספיגה מפני צונמי בלתי ניתן לעצירה, רגע לפני שיחתנו בנוגע ל"קוראת לאלה" – תערוכה והשקת כתב העת "קמה", שייסדו וערכו מיכל סבר וקורל דביר - שיתקיים בחמישי הקרוב (5 במרץ, 19:00) בבית העיר בתל אביב. "אני אנחה שני אירועימצ'יקים משלימים: 'תפילה אל המילה' ו'מרוץ שליחות'", מקדימה פרתום בנועם ובחן, כל כך רחוקה מהדימוי ה"אמזוני" שהיה לי בראש.
מה זה "מרוץ שליחות" ו"תפילה אל המילה"?
"'מרוץ שליחות' יהיה מעין פרפורמנס טקסטואלי בסימן שאלה של ארבע נשים: השחקנית יעל מור קיבלה שאלה פותחת מאיתנו והייתה צריכה לכתוב טקסט שמגיב, ולסיים את הטקסט בשאלה נוספת, שעוברת לבאה בתור, התסריטאית לילך ברנע־לשם, שהעבירה את אותו דבר למשוררת יעל דרימר, ואחרי זה אליי. זה הקונספט. שאלה מתגלגלת. מרוץ שליחות פרפורמטיבי־טקסטואלי. לכל אחת יש תשע דקות להגג ולדוש בנושא. 'תפילה אל המילה' זה ערב יותר ספרותי־קלאסי, שישתתפו בו משוררות וסופרות – שהרה בלאו, הדס גלעד, ריקי כהן, יונית נעמן ואנוכי, שתקראנה טקסטים שהוכנו מראש לאירוע".
מה הקונספט של כתב העת "קמה"?
"הקונספט, דבר ראשון, הוא על טהרת הנשיות. כל העוסקות במלאכה הן נשים, חוץ מהדפסים בבית הדפוס. יש כאן בפירוש אמירה. זה כתב עת הגותי, פמיניסטי, עם אג'נדה נשית מאוד חזקה, ברורה ומובהקת. הדבר היפה כאן הוא הרצון לכונן קהילה נשית יוצרת ודעתנית של אמניות, שתחשוב ביחד על כל מיני עניינים ברומו של עולם. זה מה שתפס אותי, הכניס אותי לקלחת הזאת וגרם לי לחבור אליהן. כתב עת כזה, בעברית, טרם ראה אור במחוזותינו".
המילה תפילה באירוע "תפילה אל המילה", מרמז על משהו תפילתי, או שזה פשוט מתחרז טוב עם מילה.
"העניין עם האלוהות, או התפילה, קשור לעובדה שלכתב העת הזה יש אג'נדה פילוסופית־הגותית־פמיניסטית, שמעלה לדיון שאלות. בכל גיליון תהיה בעצם שאלת מפתח שתנחה אותו. השאלה שעומדת בראש הגיליון הזה: מי היא 'אלה'? וכל שלל נגזרותיה. מתוך זה מסתעפות הרבה שאלות משניות. התערוכה היא של אמניות פלסטיות־ויזואליות ואמנית וידיאו, סופרות, משוררות, סטנדאפיסטיות, עיתונאיות, תסריטאיות, וכולן הוכוונו דרך השאלה הזאת: מי היא 'אלה'? ולכן התפילה. יש בגיליון הזה פלרטוט מתמיד עם הקונספט של האלוהות - מי היא ומהי".
"אני מאוד מאוד בעד מי טו לאורך כל הדרך", מנווטת פרתום עצמאית את השיחה. "לפני שלוש שנים יצא הספר 'ערות', ספר של נשים מדברות מיניות, שהיה הצלחה סנסציונית שלא צפו את מידותיה, ונמכר ב־500 אלף עותקים. היה לי מונולוג שם. זה תפקד, להבדיל, באופן מאוד דומה במחאה החברתית ב־2011. החוויה הזאת שאנשים הרגישו, באופן פרטני ומבודד, שהם כושלים, דפוקים ופגומים, ורק הם לא מצליחים לסגור את החודש, ולמה הם לא מצליחים להתאפס על החיים שלהם. ואז פתאום, איכשהו, התהווה דיבור על זה, והייתה איזו הארה כזאת, פתאום קלטת שזה לא רק אתה, שיש כאן תופעה חברתית רחבה יותר, וזה לא שאתה פגום. יש כאן בעיה מערכתית, ואנשים רבים חווים את אותה חוויה, ומתחיל עידן של מהפכה חברתית. מי טו עשתה את אותו דבר. ההבנה הזאת שאוקיי, זה כבר לא בעיה מבודדת של נשים כאלה או כאלה. יש פה משהו רב־רובדי, מערכתי, חוצה מעמדות, מגזרים ועדות. במקביל, אני מזדהה עם מי טו גם בתחומי השירה. הספוקן וורד, לדוגמה, שהפך בשנים האחרונות לתופעה סופר מצליחה. יש אירועים של פואטרי סלאם בכל חור, מהדרום עד הצפון. זה כלי תרפויטי גדול עם אפקט גדול, שהפך לתופעה חברתית. לפואטרי סלאם, שזה אירוע השיא, שמתקיים בהאנגר 11, מגיעים 3,000 איש. זה סדר גודל שהשירה לא הכירה לפני כן".
כתב העת "קמה" הוא פרי של מהפכת מי טו?
"אני חושבת שכן. מי טו היה מפץ ששינה המון דברים. סוג של ניקוי אורוות מאוד שיטתי. וקצת כמו הספוקן, זה נהיה משהו היפר פופולרי. מי טו עשתה דבר גדול מאוד בעולם, אבל חלק מהברכה שבה הוא לפעמים קללה. זאת דרכן של מהפכות. ככה מהפכה מתנהגת. היא הולכת בגדולות, ועל הדרך יש פצועים. אבל היא גם עושה תיקון עולם, ושינוי דרסטי בחשיבה. אני סופר בעדו, ואני מרגישה שבישרתי את המי טו בשירה שלי".
כמי שבישרה בשירתה את המי טו, את יכולה לחזות מה מסתתר מעבר לאופק?
"מה שמטריד אותי זה הפופולריזציה של מי טו. פתאום הערכים הפמיניסטיים הפכו לנחלת הכלל, וכל אישה רוצה לנכס אותם לעצמה. זאת כמובן ברכה, אבל השאלה היא איך מנכסים אותם. אין מספיק מודעות וחשיבה דעתנית אינטלקטואלית יותר מעמיקה על מהי נשיות. אילו נשים אנחנו רוצות להיות. איך אנחנו באמת רוצות להגדיר את עצמנו. איך אנחנו רוצות לחשוב מחדש על המיניות שלנו. כמו בתהליכים של מהפכות ופופולריזציה, יש פתאום התרוממות כזאת וציפה למעלה של כל מיני ערכים חדשים. ואז נוצרת השטחה של כל מיני עקרונות, וזה הופך למשהו טרנדי. גיליתי לאחרונה טרנד עולמי שהוא גם פרי של מי טו. במקום ולנטיין דיי, יש עכשיו גלנטיין דיי, שזה וריאציה על מסיבת רווקות. רק נשים נפגשות בגלנטיין, וזה כבר לא חגיגה של אהבה לגברים, אלא אנחנו אוהבות את עצמנו. מעצימות את עצמנו. כל מיני מטבעות לשון קצת שחוקות. בגלל הפופולריזציה של רעיונות מי טו כל אישה אומרת היום 'גירל פאוואר', ו'אנחנו מעצימות את עצמנו'. זה מאוד נחמד ואני מאוד בעד זה, אבל זה מסחרה של רעיונות וזה הפך לפוסטר".
"זה גם טוב, כי פתאום הרעיונות האלה הפכו מטבע עובר לסוחר, ופמיניזם זה משהו שכל ילדה צעירה ובחורה יודעת לדקלם, ויש להן קונטקסט לזה. לפני עשור זה לא היה טריוויאלי. אבל המאבק הפמיניסטי עדיין בעיצומו. יש נשים שמשוכנעות שאחרי המי טו, הפרויקט הפמיניסטי נגמר. אני לא חווה את זה ככה. שאלת השאלות נותרה הניסיון לברר מהו האידיאל הנשי. ואחד הדברים שמעניינים אותי בתמה של הגיליון הוא מי היא 'אלה'? ואני מרגישה שהאידיאל הנשי, הוא בכלל לא אידיאל. 'אלה' הוא מושג מלא בתוכן, אבל בסופו של דבר זה קונסטרוקט, ארכיטיפ, אבטיפוס תרבותי. אז אם האישה מתחברת למושג 'אלה', זה תמיד יהיה באופן שבור, חלקי ומוגבל. כי אנחנו, בסופו של דבר, בנות אדם".