אין לה דעה פוליטית, לליטל, היא גם לא גדלה בבית עם אג'נדות מוצקות מדי. אבא שלה היה אומר שמוטב ללכת עם המנצחים ולא נגדם, כי כשאלו מגיעים לפסגה, אוהבי אדם ככל שיהיו, לא יפספסו את ההזדמנות להשתין בקשת על כל מי שהוציא דיבתם. בת 19 הייתה כשקיבלה בפעם הראשונה זימון אל הקלפי הקרוב כדי שתוכל לבחור במפלגה שבה היא תומכת. אף שנותר עוד שבוע עד ליום הבחירות, הדליקה את הטלוויזיה ובעיניה ואוזניה תרה אחר “המנצחים הפוטנציאליים" כדי שתדע למי להצביע. מסיבות העיתונאים, העימותים שנערכו בשידורים חיים ותשדירי הבחירות הלועגים לאינטליגנציית הבוחרים ריתקו אותה משום מה. משהו בשפה הגבוהה שבה שוחחו המראיינים עם המרואיין על סוגיות הפלסטינים, הספרדים, האשכנזים, הפרטות הקיבוצים והפרדת הדת מהמדינה גרם לה להגביר את קול הטלוויזיה עד הקצה העליון ולהקשיב.
פעם אחת אפילו איחרה לבסיס בגלל זה, לא בשעה, אלא בחצי יום, ועמדה למשפט. במשפט, אל מול קצין שלמד שתי כיתות מעליה בתיכון באור יהודה, ייצגה את עצמה. לרגע חלמה (ואולי קיוותה) שהוא אחד המראיינים של “מבט" והיא נציגת מפלגה המגיעה אל תוכניתו. כששאל למה איחרה, כחכחה בגרונה, בדיוק כמו שעשו המרואיינים שבהם צפתה, יצרה הזדהות (“אני שמחה ששאלת, אדוני המ"מ"), תירצה בבהירות ובשפה קולחת ואף הוסיפה איזו בדיחה באמצע כדי להקליל את המשפט (“על מה כל הלחץ? מי ירצה לחטוף אותי? בכל המטווחים נכשלתי"). היא חייכה, אבל הקצין, שתפקידו החדש היה מוטבע בו כל כך, חייך קצת פחות ושלח את ליטל, זו שלמדה שתי כיתות מתחתיו ורק הפכה ליפה יותר עם הזמן, לשתי שבתות בבסיס.
בשבתות הללו דלתה את כל המידע שיכלה לדלות על תקופת הבחירות, על כנסת ישראל, מה זה מנדטים וכמה צריך ואיך מקבלים חסינות לאחר פשע נוראי. שעה שלמה עמדה מול הראי בבסיס, שעליו מקושקשות המילים “עד" ו"מתי", ונאמה בשפה הגבוהה ביותר שהצליחה לגייס. כשהגיעו הקלפיות אל הבסיס, עמדה ראשונה בתור, ועם פתיחת הדלתות ניגשה אל הפרגוד, בידיים רועדות המרתה את פיו והוראתו של אביה, והצביעה דווקא למפלגה האלמונית ביותר שיכלה למצוא, לזו הלא מוכרת, הלא רלוונטית, זו שפועלת לקידום נושאים שבכלל לא מעסיקים את הציבור בישראל, אבל ליטל חשבה, שאם כבר הצבעת, אז לפחות תכניס עניין למערכה הפוליטית.
במוצאי השבת השנייה, כשעלתה לאוטובוס רגע אחרי שקיבלה את האישור לצאת ללילה בבית כדי להביא בגדים חדשים ולהתרענן מעט, כבר ידעה - היא הולכת אל הפוליטיקה ושום דבר לא יעצור בעדה. כמו עטתה על עצמה מסיכת יח"צ משומנת, חייכה ליטל אל נהג האוטובוס כשהראתה לו את החוגר, אף שאלה “יצאת להצביע?", והוא, שאינו מורגל בשיחות עם חיילים, שבדרך כלל נכנסים במהירות ונרדמים כבר בדרך אל המושב האחורי, חייך ואמר “אי אפשר שלא! הפעם אלו בחירות מכריעות!". ליטל תפסה את המושב שעל ידו והחלה שואלת אותו שאלות על משפחתו, על מה הביא את הוריו ארצה ואפילו מחאה כפיים באופן לא רצוני, כשגילה לה דברים שלא ידעה על המחתרות שם בבגדד.

***

שנים חלפו מאז פשטה את מדיה והלכה ללמוד ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הגדולה, שלא עשתה לה הנחות. בנים ובנות של ניסו להחליש ולהשבית את דעותיה השנויות במחלוקת של בתו של עובד העירייה האלמוני. כשדיברה על כסף ישן, על שינוי סדרי עולם, על העוול שנעשה לחטופי תימן, לילדי הלינה המשותפת בקיבוצים ולניצולי השואה שעוד חיים, קראו לה “צבועה" ו"מחפשת כותרות". גם כשנימקה את דבריה, נתנה דוגמאות והרימה את קולה - לא שמעו אותה. היא הייתה פשוטה מדי, לא אחת של פוליטיקה.
בוקר אחד נכנסה המרצה אל הכיתה והכריזה: “הפתעה!". ילדי החולצות המכופתרות והבשמים החונקים גלגלו עיניהם מיד, אחד אף זרק: “שוב בחירות דמה? גם ככה מרצ שוב ינצחו פה". “וטוב שרק פה", ענתה סטודנטית אחרת, והשניים החלו במריבה קולנית.
המרצה לא בזבזה זמן, במהירות הציגה את השר החדש שעליו כולם מדברים, בן למורשת צבאית מפוארת, ההוא שעזר לפנות פצועים בפיגוע הנוראי בנתניה וכשניסו לצלם אותו כיסה במהירות את פניו, זה שלא צריך לדאוג לפרנסתו ולפרנסת ילדיו לעוד שנים קדימה ובכל זאת, בכל פעם פפרצי אחר פוגש אותו במסעדות פועלים שבהם אוכלים רק הקשוחים ביותר. ההוא שעם ישראל אוהב לאהוב, המטאור הבא של הפוליטיקה הישראלית. כשנכנס לכיתה, מחויך וביישן, נשמעה שתיקה רמה. ההפתעה הזו הייתה בלתי צפויה, רק אחד העז ואמר “אתה חייב לעשות איתי תמונה, אמא שלי מאוהבת בך", מה ששבר קצת את הקרח וגרם לסטודנטים למחוא כפיים סוערות. “כאלו אנחנו צריכים בפוליטיקה", קם הסטודנט שקודם לכן לעג לבחירות ובידו הימנית הצדיע אל השר, השר מיד הצדיע לו חזרה. ליטל לא זוכרת את הרגע המדויק שבו צדו עיניה את עיניו, זה הרגע שהשכיח ממנה את תאוות הפוליטיקה והניח בכפה וביצרה את תאוות הגוף והנפש. השר ראה אותה מיד, יופיה לא היה מסנוור, אבל מבטה ועיניה החוקרות הספיקו בהחלט. “תרצי לשאול אותי משהו?", פנה אליה.
“היא מהמתחכמות", צעקו מאחורה, “אתה תסיים שתי קדנציות לפני שתבין מה היא רוצה". הכיתה פרצה בצחוק, אבל השר הביט בה ללא אומר כששאלה מה המשכורת שלו, האם הוא חושב שהיא הכרחית לו וכמה מעשי חסד הוא עושה.
השר, בלי יותר מדי מילים, שלף מכיסו את דף משכורתו, ניגש אל ליטל והניח אותו על שולחנה. אחר כך ביקש דף מהמרצה שזזה באי־נוחות למשמע שאלת הסטודנטית החצופה והעובדה שהתלמידים מאחור מקליטים את הנעשה, וגם את הדף הזה הניח על שולחנה של ליטל.
תורידי 7,000 שקל מהמשכורת, את זה אני חייב לאשתי ולילדים, את כל השאר תחלקי למי שתרצי. ליטל הביטה בו, מקרוב היה יפה עוד יותר, בראשה החל להתנגן השיר המדבר על יפי הבלורית והתואר, אבל הוא עוד חי, הוא לא נפל חלל, הוא מולה ומבקש ממנה להוביל אותו, גם היקום מבקש ממנה להוביל, היא לא תחמיץ את ההזדמנות.
וכך, את שאר משכורתו של השר חילקה ליטל בין כמה עמותות ובית תמחוי אחד.
“היא בלתי אפשרית", לחשה סטודנטית אחת לסטודנט שישב על ידה, “כמה מביך".
השר הביט בדף ואז בליטל, וחייך “במתמטיקה את לא כל כך טובה", אמר, “נשארו 300 שקל, מה אעשה איתם?". “החזר נסיעות, רק את זה אבקש". השר פרץ בצחוק. “התקבלת", אמר והושיט ידו לליטל, זו לחצה אותה חזרה.
גם מאז עברו כמה שנים ועוד אין ספור מערכות בחירות שבהן עמדה ליטל לצד השר, כשבעם ישראל כמו בעם ישראל, שכחו במהירות את פועלו ביום שבו אמר שצריך להרוס חלק מההתנחלויות ויש לשחרר עצורים תמורת השבוי התורן, כי אחים לא מפקירים מאחור. היא מחתה את דמעותיו כשנודע לו בדרך לא דרך שהימים הארוכים שבהם שהה מחוץ לבית נתנו את אותותיהם על אשתו וזו רעתה בשדות זרים, וכשחזר לכותרות כשהוביל מהלך משמעותי שסייע למגר את הפשיעה בעיירות הפיתוח. שנים הייתה המקלט שלו, אשת הסוד. הקרב הפוליטי פצע אותו בכל בוקר מחדש עד שהגיעה השעה שמונה ונכנסה ליטל אל המשרד, הכל כמו נשכח, כמו שיר ערש שקט ומרגיע ששר לו אביו ברגעים הנדירים שבהם היו יחד טרם מלחמה.

***

ועכשיו שוב בחירות, ושוב היא רוצה לצאת לדרך עצמאית, להשמיע את קולה ולהשתמש בקשרים שצברה לעצמה במהלך השנים כשעבדה שעות ארוכות תמורת פרוטות והכניסה לשקית נסתרת כריכים שנשארו מישיבות מתישות. אבל היא יודעת שהוא לא ייתן לה, שפניו העצובים בכל פעם שתשב איתו לאותה השיחה יתפסו את לבה ויחד איתו את חלומותיה וישאירו אותה מקורקעת במורשת שהוא חייב לייצג, המורשת שבת האיכר כלל לא חלק ממנה. והיא תיעתר לו מיד, במגע יד אחת, בתנודת שפתיים מבקשות, לא תגלה לו שבלילות הקודמים תרה שעות עד שמצאה סלוגן ומעשה ויראלי שיביא אותה לתודעת הציבור, לא תגלה לו על הימים שבהם היא נואמת שעות מול הראי, על דף הפייסבוק שפתחה וטרם פרסמה ועל 600 השקל שהיא משלמת בכל שנה לצלם חמוד שיצלם אותה תמונות תדמית בחליפות שקנתה, אם תבקש התקשורת.
והוא אוחז בידה, והיא נשארת, ומבטה במבטו וחלומותיו רומסים את חלומותיה, וגם הלילה תלך לישון בצער ובאכזבה גדולה על שנתנה לאהבה לרמוס את חלומותיה, מילא אם האהבה הייתה ממומשת, אבל הוא לא אמיץ מספיק, וספק אם היא יודעת להיות נאהבת. ואולי כך נוהג העולם וזה התפקיד שיועד לה, תרצו או לא, הרי ברור לכולנו שציווי הילדות לא עוזב, הרי אבא שלה אמר לה ללכת עם מנצחים, אבל אף פעם לא הורה לה, גם לא רמז, להיות זו שמנצחת.