אם מישהו היה כותב תסריט על העם הנבחר, שמקבל מהיקום מסר ברור לאחדות שלוש פעמים ברצף - היו זורקים אותו מכל המדרגות. ילדותי, לא אמין, הדמויות מוגזמות. אבל המציאות לפעמים מוזרה מכל פיקציה. אחרי עוד ליל ניצחון פיקטיבי זרוע בקונפטי, חזרנו לפלונטר שאף אחד לא דיבר עליו כי חצי מדינה בבידוד מבהלת הקורונה. אלה החיים עצמם בישראל. הגיוני בסך הכל.
יש משהו שמהלך קסם בפיוז'ן של העם הזה, בין מורשת ש"ס לאורבניות התוססת; בין תעשיית הסלבס לתעשיית ההייטק; בין הפערים החברתיים לחלומות שמתגשמים גם בפריפריה; בין הערבים שמצביעים ליכוד ליהודים שמצביעים למשותפת. צריך מינימום של רגישות כדי לנווט את הספינה הזאת בשלום, כשמבחוץ רוחשים האויבים.
אבל כשמשתמשים בדם הרע לצרכים פוליטיים, בסוף נפגעת ציפור נפשם של יותר מדי אנשים, וכך מקבלים מדינה עצבנית שכולה מצביעה דווקא. דווקא בני גנץ כי רק לא ביבי, דווקא ביבי כדי שהתקשורת והפרקליטות ייחנקו, דווקא ליברמן בגלל הכפייה הדתית, או דווקא טיבי כי בליכוד שונאים ערבים. מורשת הדווקא תקועה לכולנו כמו עצם ענקית בגרון.
החדשות הטובות הן שכשמנטרלים את הכעס ואת הפרשנויות המוטות, מבינים שאחוז ההצבעה עלה, כי לאנשים היה חשוב לצאת להצביע עבור שימור הערכים הבסיסיים שלהם. פעם הערכים הבסיסיים היו ברורים לכולנו כעם, אבל טעינו כשבדרך למימוש משנתנו החלטנו לוותר על חלקם.
הראשונים היו אנשי השמאל הישן. זה בלט השבוע כשקומץ טהרנים קפצו בראש עם פרסום המדגמים, בדרישה שגנץ יתפטר. לרגע הם התבלבלו וחשבו שמדובר במפלגת העבודה ז"ל ולא במפלגת מרכז חדשה. מדהים שכ"אינטלקטואלים פרוגרסיבים" הם עדיין לא השכילו להבין שמי שדורש חרקירי על רקע הישג מרשים בבחירות, לא רק כורה את הקבר של עצמו, אלא גם שוכח שיש ערך שנקרא נאמנות. גנץ הצליח לעמוד ברפש ולהחזיק מפלגה חדשה ששוב ושוב טולטלה במטרה לפרק אותה. אורלי לוי־אבקסיס ועמיר פרץ עשו ויתור אישי למען הגוש. מדוע לא מגיעה להם הערכה על זה? השמאל הישן חטא כשרמס את ערך הנאמנות בהיבטים רבים, ושילם מחיר יקר: מאלטרנטיבה שלטונית הוא הצטמק למפלגת נישה.
בליכוד אומנם לקחו את ערך הנאמנות הכי רחוק שאפשר, אבל בדרך ויתרו על הסולידריות. כל מי שאינו תומך נלהב תויג באופן שיטתי כשמאל משוקץ או כחובב טרוריסטים. זה עבד במשך תקופה מסוימת, אבל הגיע לתקרה שלא ניתן לנפצה. נתניהו הצליח להביא לשיא את הנאמנות במחנה הדתי־לאומי, אבל ברבות הזמן הפכה יותר ממחצית מהעם למוקצה. גדעון סער צדק: לא משנה כמה נתניהו מצליח במחנה, כבר אין לו יכולת להקים ממשלה. עם ישראל מפוצל ועצבני, כי הסולידריות נסדקה. כדי לעשות מהלכים מדיניים רציניים דרושה סולידריות מינימלית שמהווה את הדבק ואת הסיבה לכך שאנחנו כאן. המנהיג הבא יהיה זה שיצליח להחזיר אותה.
אבל הערך החשוב ביותר הוא משחק לפי הכללים. הישראלים הם אלופי האלתורים, וכל פוליטיקאי מפר הבטחות, אבל נתניהו בחר להפר אותן כדרך חיים. פעם שלישית ברציפות שהוא מתנגד לאחדות והולך בכל הכוח על ממשלת ימין צרה, ואז מגלה שהרוב מתנגד לכך בקלפי ומיד מתהפך ומנסה לשכנע שגנץ הוא שמתנגד לאחדות, או ששלושה ליכודניקים נשארו בבית, או אלוהים יודע מה.
גם הנורמות הפסיקו לעניין אותו. מותר לקבל מתנות מחברים, לבשל הקלטות ולאיים בפרסום חומרים מביכים, לוותר על התייעצויות עם הקבינט ועם שר הביטחון. הוא לא החזיר את המנדט כשנכשל בהקמת ממשלה בסבב א', וגם לא הכיר במפלגה הגדולה יותר בסבב ב', כשבחר להתבצר בבלוק. הוא יצר אין ספור תקדימים לכיפוף הכללים, וכשזה חוזר אליו, הוא מיד זועק ש"גונבים לו את הבחירות". אבל מתישהו הצעקות המתוזמרות והאיומים מפסיקים להפחיד. מי שלא ידע להפסיד בכבוד בשני הסיבובים הקודמים, לא יכול לבקש כללים של אפיפיור כשהחרב מתהפכת. זה פשוט לא עובד.
כל הסיפור הוא שנדרש מנתניהו לקיים את הנורמה שדרש מאהוד אולמרט בזמנו, ובצדק. על כך היה רוב ברור בבחירות האלה, והטענה שקולות הערבים אינם נחשבים היא בניגוד לכללים, בלשון המעטה. אחרי שאיימו שלא יקיימו פסקי דין שלא ימצאו חן בעיניהם, בליכוד נחרדים פתאום מהיוזמה ה"אנטי־דמוקרטית" של כחול לבן: למנוע את שאיפת נתניהו לקיים בחירות רביעיות על ידי חקיקה שלא תאפשר לנאשם בפלילים להקים ממשלה, החל בכנסת הבאה. להבהיר את מה שידענו כולנו, כולל נתניהו עצמו: לא ניתן להפריד אינטרסים ולנהל משפט אישי במקביל לניהול המדינה.
צריך להסכים על ממשלת אחדות שבה הוא שני ברוטציה, וזה כנראה יקרה רק אם נתניהו יידע שבחירות נוספות משמעותן שאולי הוא לא יוכל לכהן בתפקיד בכלל. החקיקה היא צעד לגיטימי שנתניהו לא היה מהסס לעשות בעצמו. למעשה, הוא הבטיח לעריקים פוטנציאליים שיתקן את החוק רטרואקטיבית, כדי שלא יוטלו עליהם סנקציות. האירוניה והסטנדרט הכפול התאבדו אצלו מזמן.
תוצאות הבחירות מבהירות שוב ושוב שאין מנוס מאחדות תחת ערכינו המשותפים. תומכי נתניהו ממשיכים להדהד את הפחד מממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, אבל זה לא יקרה אם הם יסכימו לפתרון שמונח לפנינו כבר תקופה ארוכה: ממשלת אחדות שבה נתניהו הוא השני ברוטציה, אחרי שיסיים את ענייניו המשפטיים. זו האלטרנטיבה הנכונה והערכית מכל הבחינות. לא חבל על ההתשה, על תעמולת השנאה, על האיומים באלימות, על הכסף? מורשת הדווקא הגיעה לשיא, וללא הפתרון הזה נישאר תקועים בפלונטר או שנלך לפתרונות קיצוניים מאוד.
הצ'אנס של המשותפת
השבוע זכתה הרשימה המשותפת להתבשם מהישג תקדימי, אבל השאלה הגדולה היא אם מנהיגיה יצליחו להתעלות על ה״דווקא״ ולהבין שעם הכוח באה גם האחריות. רק אם סדרי העדיפויות ישתנו, היא תפסיק להיות שחקן אנטי, שרק תוקע את המערכת הפוליטית ולא מקדם דבר (חוץ משלטון ימין־חרדים).
הלוואי שההישג יגרום להנהגת המשותפת לחשב מסלול מחדש: במקום ש"הכיבוש" יהיה בראש מעייניה, שתשקיע עבודה בציבור הערבי־ישראלי - במיגור הפשע, בקווי ביוב, בבנייה חוקית, וכן, גם בחינוך לאהבת הארץ. למה לא? כולנו אזרחים פה.
מי שמוביל את הרשימה השלישית בגודלה בכנסת ולא ישכיל להיות חלק מהמשחק הדמוקרטי, יוכיח שאינו מסוגל להשתמש בכוח גם כשהוא פועם במלוא עוזו בכף ידו. תפקיד הקורבן מתאים למפלגות עם 3 מנדטים.
יש לכם 15 מנדטים, זה כוח עצום. תשתמשו בו בתבונה. תפסיקו להיעלב ולתקוע את העסק, ותתחילו לשחק את המשחק הישראלי במקום את המשחק הפלסטיני, למען השם.