אם הלכה נסיכה לישון תחת השפעת שיקוי קסמים אי־שם במאה ה־17 והתעוררה רק היום בגלל רעש או גרגיר חול שתקוע לה במזרן, סביר להניח שהיא לא הייתה שמה לב שחלפו להן ביעף 300 שנה. בחוץ משתוללת מגיפה עולמית, איתני הטבע כועסים, משטרים נופלים ומשטרים אפלים עולים. הכל כרגיל ואפשר לומר שעולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש - אולי רק היין יותר טוב. 

למען האמת, כדי לסנכרן בדיוק את התקופה שלנו עם המאה ה־17 או ה־18 רק חסר לנו איזה נפוליאון בונפרטה כזה, שיניח פה ושם תותחים שאפשר יהיה להצטלם עליהם בעוד מאה שנה, אולי גם קצת מסיבות חשק בארמונות מלכים וכמה מאהבים ומאהבות - אבל בעצם גם אלה כבר ישנם פה בשפע. 

אפילו מארי אנטואנט מקומית הפציעה לנו לרגע בדמותה של ח״כ שרן השכל, שאמרה שאת הכסף הגדול בכלל עושים בשטיפת כלים. ואנחנו אפילו לא ידענו שהכסף הכי טוב בתעשייה נמצא לנו מתחת לאף. אז אם אין לכם עבודה, תלכו לשטוף כלים ותוכלו לקנות דירה בתל אביב תוך גג שנה־שנתיים.

אני מביטה היום בערגה בסדרת הכתבות של אלעד שמחיוף מחדשות 12 על ״זיהום התיירים״. על כך שבערים גדולות ברחבי העולם התושבים המקומיים כבר לא יכולים לסבול את מה שנהיה מהכפר הגלובלי הזה, שהיה פעם עולם גדול ומרוחק, מקום שחולמים עליו וחוסכים שקל לשקל כדי לראות ולו פיסה קטנה ממנו. 

כשראיתי את הכתבות, זזתי באי נוחות בכיסא. אני מודה שגם אני הפכתי לאחת מאותם התיירים הללו, שמנצלים כל דיל וכל וויקנד פנוי כדי לעלות על מטוס בלי אוכל ועם מזוודת יד בלבד ולהתאוורר קצת.

הרי פתאום כל כך קל לצאת לחופשה, לקנות המון, לזרוק בלי הכרה, להשתמש, ללכלך, לצלם, ושוב לצלם, ועוד סלפי, ועכשיו לשלוח בתפוצת נאט״ו לכל העולם, להעלות בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, בטיק טוק, בוואטסאפ, בקבוצה של החברים, בקבוצה של הבנות, בקבוצה של המשפחה, בקבוצה של העבודה. ועוד לא הספקנו לראות נוף בעיניים חשופות ללא עדשה. חופש? מי זוכר מה זה בכלל. 

והנה נקמת כדור הארץ, שיודע בדרכו שלו לומר לנו להירגע. לא הפנמתם את זה בעקבות פגעי מזג האוויר - הקרחונים הנמסים, גלי הקור, גלי החום ושריפות? קבלו מגיפה, כזו שהיא לכאורה קלה. מה זה נדבק אחד מתוך מיליונים? אבל משום מה הווירוס מצליח להפחיד את כולנו כמו השפעת הספרדית, כמו דבר או שחין או אפילו צרעת. בידוד. אלוהים. 

הייתי באילת בשבוע שעבר, וכשירדנו לסופר לקנות כמה דברים לחדר, פתאום נתקלתי בכותרת בעיתון. ״נמליץ על בידוד בכפייה״, נכתב שם. מיד ראיתי בעיני רוחי אנשים עם מסיכות נוסח ״בית הנייר״ מסתובבים ברחובות עם אלות. 

זו אולי פסיכולוגיה בגרוש על העולם, אבל נדמה לי שמשהו מסמן לנו להירגע. להתכנס. אולי זה לא דבר כל כך רע להפסיק להרים מנועים לשמיים בתדירות כל כך גבוהה. אולי לכדור הארץ כבר אין אוויר מרוב דלק, אין חמצן מרוב פלסטיק, אולי גם אנחנו צריכים קצת זמן כדי לנשום. אוויר נקי, לא דרך מסיכה. 

אפשר לרדת לרגע לים ולקחת נשימה עמוקה. אפשר לצאת לטייל בטבע. לא צריך לברוח כל הזמן. ואולי זה סתם רמז להפסיק להיות יותר מדי מוחצנים, חצופים, חסרי גבולות במובן הרע של המילים, שחצנים, יהירים, תחרותיים. למי יש יותר גדול, ומי קנה הכי הרבה, ומי הרוויח ומי מכר. זה לא רע להיכנס לרגע פנימה, להפסיק לרוץ אחרי האתגר הבא, אחרי הלייקים, אחרי ההכרה, אחרי תשומת הלב. 

אני מניחה שבעוד שבועיים או שלושה, כמו שהאופטימיים אומרים, הכל יהיה מאחורינו. נחזור לפחד ממלחמות ומדברים אחרים שבשליטת בני אדם. כמו טילים, כמו התחממות בגזרה, צמצום מרחב הדיג, הרחבתו וחוזר חלילה. כי כמה קל לשלוט בפחדים כשיש בסך הכל אנשים מאחורי האיום. 

עד שכדור הארץ יחליט שדי, נמאס לו, ויראה לנו אחת ולתמיד מה מקומנו האמיתי בעולם הזה. בגדול? יהירים ככל שנהיה, אנחנו סתם אפר ואבק.