זר שהיה נקלע לרשתות החברתיות בימים אלה היה בטוח שאנחנו לפני בחירות. התעמולה בשיאה, כמו גם ניסיונות השכנוע שנתניהו מנהיג מעולה ואילו גנץ לא.

אז למי שפספס את הפרק האחרון: הבחירות התקיימו לפני שבוע ויומיים, בפעם השלישית בשנה האחרונה. בכל הסבבים מטרת כחול לבן הייתה אחדות, ומטרת הליכוד הייתה השגת רוב לממשלת ימין־חרדים צרה, שבאמצעותה יבוצעו מהלכים שימנעו מראש הליכוד לעמוד למשפט שמתחיל בשבוע הבא. שלוש פעמים, וזה לא צלח.

האמת הבסיסית הזו ממוסכת בתעמולה משומנת, כשהוויכוחים כלל אינם מתנהלים על האמת, אלא על הספינים השקריים. היא מתמקדת בשמאל-ימין, בעוד שהשמאל מת מזמן והקרב הוא בין ימין־חרדים לבין מרכז ואחדות לאומית. היא מתמקדת בישראל הראשונה והשנייה – תיאוריה מוזרה נוכח העשירייה הראשונה בליכוד שנשלטת בידי גברים אשכנזים מבוססים. האם הסכם אוסלו ג' על הפרק? לא. גם כחול לבן וגם הליכוד הביעו אמון בתוכנית המאה, רק שלא ניתן יהיה לקדם אותה אם לא תהיה פה ממשלה. האם צירוף הרשימה המשותפת לממשלה על הפרק? גם לא. רוצים להשתמש באצבעותיה כדי להשביע ממשלת מעבר צרה וציונית, שום דבר שנתניהו לא עשה בעבר או לא היה עושה שוב בלי למצמץ, לו היה יכול.

ביומיים האחרונים, חברי הכנסת יועז הנדל וצבי האוזר נלכדו במרכז הסערה. אנשים ערכיים, מונחי אידיאולוגיה, נטע זר בפוליטיקה. לכן הם פרשו בזמנו מלשכת נתניהו, עוד הרבה לפני שהוגשו כתבי האישום. אם הם יתפטרו גם על רקע ההחלטה הרדיקלית של כחול לבן זה יהיה כואב ומצער, ויהיה קשה שלא לכבד אותם. מצד שני, לו היו נותרים אידיאולוגים כמוהם בליכוד (אלה שהיו התפטרו מזמן), לא היינו מגיעים למצב הזה מלכתחילה.

מתחת לרעש המשבר שנקלענו אליו הוא פשוט. אם נצמדים ללשון החוק: נתניהו יכול להמשיך לכהן תוך כדי המשפט שלו, וכחול לבן יכולים להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. הכול חוקי. כשר אך מסריח. אבל אם נצמדים לנורמות נתניהו עצמו יודע שאי אפשר לנהל משפט במקביל לניהול המדינה, ואף הצביע בזמנו בעד חוק שלא יאפשר ראש ממשלה עם כתבי אישום, כשהיה מדובר באולמרט (חוק פרסונלי שהתייתר אחרי קריאה טרומית כשאולמרט התפטר). גם גנץ יודע שכל עוד המשותפת דבקה בערכי ההתנגדות הפלסטיניים במקום בערכים הישראליים, צריך לסתום את האף, כי גם בלי צירופה לקואליציה קשה לשתף איתה פעולה ועדיין להיות ב־100 אחוז ציונים.

אחדות תצמח מכך שנחליט יחד: האם אנחנו רוצים להיצמד רק לחוק או גם לנורמות? היא תתאפשר רק מפשרות של שתי המפלגות הגדולות, בלי בלוקים, ותוך הכרה בתוצאות הבחירות.

פוליטיקה היא עסק מסריח, והיא הפכה למסריחה באופן קיצוני בשנים האחרונות. דווקא כדי להחזיר את הנורמות שהתקלקלו, נדרש מכחול לבן מהלך חוקי אך מסריח. אופציה אחת היא ממשלת מיעוט, ואם הליכוד לא יתפשר, האופציה השנייה היא לאפשר לנאשם בפלילים לנסות שוב לחמוק ממשפט ולקחת אותנו לעוד סיבוב בחירות, ואולי עוד אחד ועוד אחד, עד שנתייאש, נתחיל להאמין שזאת הנורמה הנכונה ונסכים "לזכות" אותו.

הרכבת שנוסעת לממשלת מיעוט כבר יצאה מהתחנה. אם גנץ ימצמץ עכשיו הוא יפסיד את הכל. לא תהיה שום הערכה אם הוא פתאום יתרכך, להפך. הפוליטיקה הישראלית דהיום לא מתגמלת את הישרים אלא לועגת להם. גנץ וכחול לבן, כולל האוזר והנדל, באו לשנות אותה. אבל כדי לתפוס פיקוד הם יצטרכו לאטום אוזניים ולבצע מהלך מאוד לא נעים. הסנטימנט הרוחש בליכוד מוכיח כבר שנה שהדרך היחידה לאחדות המיוחלת עוברת דרך ממשלת מיעוט. דזר שהיה נקלע לרשתות החברתיות בימים אלה היה בטוח שאנחנו לפני בחירות. התעמולה בשיאה, כמו גם ניסיונות השכנוע שנתניהו מנהיג מעולה ואילו גנץ לא.

אז למי שפספס את הפרק האחרון: הבחירות התקיימו לפני שבוע ויומיים, בפעם השלישית בשנה האחרונה. בכל הסבבים מטרת כחול לבן הייתה אחדות, ומטרת הליכוד הייתה השגת רוב לממשלת ימין־חרדים צרה, שבאמצעותה יבוצעו מהלכים שימנעו מראש הליכוד לעמוד למשפט שמתחיל בשבוע הבא. שלוש פעמים, וזה לא צלח.

האמת הבסיסית הזו ממוסכת בתעמולה משומנת, כשהוויכוחים כלל אינם מתנהלים על האמת, אלא על הספינים השקריים. היא מתמקדת בשמאל-ימין, בעוד שהשמאל מת מזמן והקרב הוא בין ימין־חרדים לבין מרכז ואחדות לאומית. היא מתמקדת בישראל הראשונה והשנייה – תיאוריה מוזרה נוכח העשירייה הראשונה בליכוד שנשלטת בידי גברים אשכנזים מבוססים. האם הסכם אוסלו ג' על הפרק? לא. גם כחול לבן וגם הליכוד הביעו אמון בתוכנית המאה, רק שלא ניתן יהיה לקדם אותה אם לא תהיה פה ממשלה. האם צירוף הרשימה המשותפת לממשלה על הפרק? גם לא. רוצים להשתמש באצבעותיה כדי להשביע ממשלת מעבר צרה וציונית, שום דבר שנתניהו לא עשה בעבר או לא היה עושה שוב בלי למצמץ, לו היה יכול.


ביומיים האחרונים, חברי הכנסת יועז הנדל וצבי האוזר נלכדו במרכז הסערה. אנשים ערכיים, מונחי אידיאולוגיה, נטע זר בפוליטיקה. לכן הם פרשו בזמנו מלשכת נתניהו, עוד הרבה לפני שהוגשו כתבי האישום. אם הם יתפטרו גם על רקע ההחלטה הרדיקלית של כחול לבן זה יהיה כואב ומצער, ויהיה קשה שלא לכבד אותם. מצד שני, לו היו נותרים אידיאולוגים כמוהם בליכוד (אלה שהיו התפטרו מזמן), לא היינו מגיעים למצב הזה מלכתחילה.

מתחת לרעש המשבר שנקלענו אליו הוא פשוט. אם נצמדים ללשון החוק: נתניהו יכול להמשיך לכהן תוך כדי המשפט שלו, וכחול לבן יכולים להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. הכול חוקי. כשר אך מסריח. אבל אם נצמדים לנורמות נתניהו עצמו יודע שאי אפשר לנהל משפט במקביל לניהול המדינה, ואף הצביע בזמנו בעד חוק שלא יאפשר ראש ממשלה עם כתבי אישום, כשהיה מדובר באולמרט (חוק פרסונלי שהתייתר אחרי קריאה טרומית כשאולמרט התפטר). גם גנץ יודע שכל עוד המשותפת דבקה בערכי ההתנגדות הפלסטיניים במקום בערכים הישראליים, צריך לסתום את האף, כי גם בלי צירופה לקואליציה קשה לשתף איתה פעולה ועדיין להיות ב־100 אחוז ציונים.

אחדות תצמח מכך שנחליט יחד: האם אנחנו רוצים להיצמד רק לחוק או גם לנורמות? היא תתאפשר רק מפשרות של שתי המפלגות הגדולות, בלי בלוקים, ותוך הכרה בתוצאות הבחירות.

פוליטיקה היא עסק מסריח, והיא הפכה למסריחה באופן קיצוני בשנים האחרונות. דווקא כדי להחזיר את הנורמות שהתקלקלו, נדרש מכחול לבן מהלך חוקי אך מסריח. אופציה אחת היא ממשלת מיעוט, ואם הליכוד לא יתפשר, האופציה השנייה היא לאפשר לנאשם בפלילים לנסות שוב לחמוק ממשפט ולקחת אותנו לעוד סיבוב בחירות, ואולי עוד אחד ועוד אחד, עד שנתייאש, נתחיל להאמין שזאת הנורמה הנכונה ונסכים "לזכות" אותו.

הרכבת שנוסעת לממשלת מיעוט כבר יצאה מהתחנה. אם גנץ ימצמץ עכשיו הוא יפסיד את הכל. לא תהיה שום הערכה אם הוא פתאום יתרכך, להפך. הפוליטיקה הישראלית דהיום לא מתגמלת את הישרים אלא לועגת להם. גנץ וכחול לבן, כולל האוזר והנדל, באו לשנות אותה. אבל כדי לתפוס פיקוד הם יצטרכו לאטום אוזניים ולבצע מהלך מאוד לא נעים. הסנטימנט הרוחש בליכוד מוכיח כבר שנה שהדרך היחידה לאחדות המיוחלת עוברת דרך ממשלת מיעוט.