לנוכח הנסיבות, לגמרי לא ברור אם האולימפיאדה הקרובה בטוקיו אכן תתקיים, אבל במקומה קיבלנו אולימפיאדה אחרת שכבר יצאה לדרך. להלן, אולימפיאדת הקורונה. אני מכנה אותה כך כי גם במקרה הזה מדובר בתחרות ענק בין כלל מדינות העולם, שתסתיים אחרי הרבה מאוד דרמות, יזע ודמעות.
באולימפיאדה הזו, שמתקיימת כנראה אחת למאה שנים, כלל המדינות על הגלובוס נתקלות באתגר זהה - וירוס הקורונה - והתחרות היא על האופן שבו הן מתמודדות עם האיום. התוצאות ייקבעו על פי איכות מערכת הבריאות שלהן, מצב הכלכלה, מידת הצייתנות והמשמעת של תושביהן, רמת הלכידות הפנימית ועוד ועוד פרמטרים שאנחנו לומדים להכיר מרגע לרגע. רק שבניגוד למקבילה הספורטיבית, כאן לא יהיו מדליות או שרות תרבות על הפודיום. הפרסים במקרה הזה הם מינימום נפגעים.
אין הרבה אירועים בחייה של אומה שעשויים לתת תשובה ממשית לשאלה עד כמה היא מתפקדת באופן משביע רצון. מגיפת הקורונה עומדת להיות חתיכת אינדיקציה לשאלה הזו. וכבר עכשיו, בשלב הכנראה מאוד ראשוני שלה, התוצאות בשטח מייצרות לא מעט הפתעות. למשל, היה ניתן לצפות שהקורונה תכה בעיקר במדינות עולם שלישי. אבל עד כה, דווקא מדינות מפותחות כמו איטליה, גרמניה וארצות הברית סובלות משיעור גבוה של נפגעים. אפשר כמובן לנתח את הנתונים האלה בכל מיני דרכים, אבל בשורה התחתונה (שוב, נכון לעכשיו), לו הייתי איטלקי, הייתי מרגיש שהמדינה שלי תפקדה רע מאוד למול האתגר החריג הזה.
מה שמעורר כמובן את השאלה - לאילו הישגים תגיע המדינה שלנו באולימפיאדה המפוקפקת הזו. אין לי דרך מדעית לענות על השאלה הזו, רק יכולת הערכה. ואני אחלק אותה לשניים: השירותים הציבוריים של המדינה וההתנהלות של תושבי ישראל עצמם.
בצד השירותים עומדת מערכת הבריאות הישראלית, שאיך לומר? סובלת מיחסי ציבור מזעזעים. מישהו זוכר, אגב, את הקמפיין המגוחך של כחול לבן בבחירות האחרונות, שהחזיק יומיים וחצי, ועל פיו “תיק "5000" של נתניהו הוא המשבר במערכת הבריאות? אבל גם במנותק מתעמולת בחירות, כמעט כולנו נתקלים בשלל תחלואים של המערכת, בעיקר כשאנחנו באים במגע ישיר עם אשפוז בבתי חולים. נקודת פתיחה מאוד בעייתית לקראת הגעת הקורונה. מצד שני, יש לנו מערכת בריאות ציבורית שבה כל אזרח זכאי לטיפול (ותודה לחיים רמון, שחוק הבריאות הממלכתי שלו עוד עשוי להתגלות כנס, שיחפה על שלל הדברים האחרים שהרס). בניגוד למדינות כמו ארצות הברית, שבה השכבות החלשות פשוט נזרקות לכלבים מהבחינה הזו. ויש לנו גם מערכת בריאות סופר־ריכוזית, שיש לה שליטה מלאה כמעט בכל אספקט של טיפול, עובדה שעשויה להיות חיונית בימי מגיפה.
מה שמביא אותי לצד השני של המשוואה, והוא אופי התושבים. וכאן יש קונפליקט מרתק. אם להישאר באזורי הספורט, הייתי מגדיר אותו אפילו כדרבי. מצד אחד, הישראלי הטיפוסי (בהכללה כמובן) הוא יצור המשוכנע שהוא חכם יותר מכולם, ושונא כשאומרים לו מה לעשות. גם אם מדובר במומחים ובאנשי מקצוע. וכך, אנחנו חווים ויכוח ציבורי בלתי פוסק לגבי הצעדים שאותם נקטה המדינה עד כה, כשלכל אחד דעה משלו. מקונספירציה, שנועדה להשכיח את המשפט הקרב של נתניהו, ועד לסתם פאניקה מיותרת. הרי זו כו־לה שפעת, מה העניין? בקיצור, נקודת פתיחה מאוד בעייתית לסיטואציה שבה יש צורך בהרבה משמעת עצמית וצייתנות. תוסיפו לכך את החפיף הישראלי המצוי, הפעם בנוסח - נו, אפשר לחשוב, בידוד... בקטנה. אני רק יוצא פה לבית קפה השכונתי - ותקבלו סיבה טובה לדאגה.
אבל מהעבר השני, בדרבי הזה, מתייצב האופי הישראלי שפורח דווקא בעתות מצוקה. הרי המדינה הזו קמה מתוך מצב חירום, ומעולם לא למדה לצאת ממנו באמת. אנחנו מתקשים לתפקד באופן משביע רצון בשגרה, אבל ברגע שבו נשמעת האזעקה, תכונות חיוניות כמו לכידות חברתית, תושייה ועזרה הדדית פורצות מיד החוצה. ובמובן הזה, בלי טיפה של ציניות, ישראל נראית לי כמו מדינה שכדאי לחיות בה דווקא עכשיו, כשכל העולם יוצא מדעתו.
על הסכין
1 מדינת ישראל תצטרך למצוא מנגנון פיצוי לכל הנזקים הכלכליים האדירים שנגרמו ועוד ייגרמו, אבל למקום מיוחד “זוכות" אומנויות הבמה, שסופגות מכה אנושה. מי רוצה להידחק כרגע באולם הומה אדם כדי לצפות בהופעה או בהצגת תיאטרון? ענף שלם עומד להיכנס להקפאה ארוכה, למועד בלתי ידוע, והמדינה חייבת לסייע לו כבר מעכשיו.
2 יועז הנדל וצבי האוזר, שני אנשי ימין מובהקים שצורפו לכחול לבן מתוך מטרה לקרוץ למצביעי הימין, מתקשים להסכים לקואליציה של המפלגה עם הרשימה המשותפת. הגיוני ולגיטימי בעולם שבו אדם נאמן למילה ולעקרונות שלו. זה לא מפריע לאנשי שמאל־מרכז להשתלח בהם. כדי להפיל את ביבי מותר להשתמש בשיטות שבגללן רוצים להפיל את ביבי.
3 הסדרה “קיבוצניקים" אולי לא מייצרת באזז גדול, אבל יש סיבה אחת לכך שחייבים לצפות בה. וקוראים לה צבי שיסל. כל רגע שבו אחד הגיבורים האחרונים של חבורת “לול" נראה על המסך הוא פנינה, ולא ברור איפה שיסל היה כל השנים. כמעט כל סצינה שלו נראית כמו גרסה עכשווית של "מציצים", וזה... ובכן, גוטה.