“שוב נשאבתי לפואטיקה של המחלה, כביכול, אותה הילה או צחנה של בושה; הרגשתי שאני טמא, רציתי להסתתר איפשהו, הרגשתי, למרות כל מה שלמדתי על המחלה, שאפילו נגיעה באנשים עלולה להדביק אותם בנגע. רחצתי ידיים בכפייתיות והשתמשתי בלי הרף בבקבוקים הקטנים של ג'ל חיטוי שרוב המורים מחזיקים בהישג יד. נשארתי בבית עד כמה שיכולתי, וכשנאלצתי לצאת נרתעתי מכל סוג של מגע, נזהרתי לא להיתקל ולא להתחכך באנשים ברחוב ובמכולת, דבר שקשה להימנע ממנו כאן, יש להם תפיסה שונה לגמרי של המרחב האישי. הייתי חולה בעבר כמובן, אבל היה נדמה שפה מדובר ביותר ממחלה, במין אישוש פיזי של הבושה שלי".
לא, זה לא “קורונה - הרומן". עדיין לא. הבידוד-מרצון של המספר ב"מה ששייך לך", מורה אמריקאי בשנות ה־30 לחייו, נובע ממגיפה אחרת לגמרי, עתיקה יותר ומושמצת לא פחות: עגבת. הוא קיבל אותה במתנה ממיטקו, ילד־גבר בן 23 שמוכר את גופו לגברים מזדמנים בסופיה בירת בולגריה; פרא אציל וכחוש עם זיעת אלכוהול חמוצה ושן קדמית שבורה, שהמספר מתאהב בו עד כלות. מיטקו הוא הדמות היחידה בספר שיש לה שם. כל האנשים ה"נורמטיביים" הם גוש אחד אלמוני, ורק הזונה ממין זכר זוכה פה לחסד של שם פרטי מובחן, שנפרט גם לכינויי חיבה, עד שמגיעים לאינטימי שבהם, “מיט", שבשפת המספר, מילולית, זה רק בשר, בלי הנשמה. גם העברית יוצאת נשכרת מצדה, כשמתברר ששם המטבע המקומי בבולגריה, זה שמרבה לעבור מיד ליד בסיפור שאין בו אהבת חינם, הוא “לב". אז שם אולי יש לו, למיטקו מועך הלבבות, השקרן אביר האמת, הנצלן הנדיב, הענוג והאלים, אנאלפבית־למחצה וצלול מבע, פקעת יפהפייה ומאיימת של סתירות ותעתועים, אבל בית אין לו, ומקום בעולם לא ימצא, וגורלו מר גם כשהוא מתענג לרגע, לראשונה בחייו, על מתיקותו של מילקשייק במקדונלד'ס.
“אלוהים אוהב את החזקים, ואני לא חזק", הוא ממלמל בייאושו. אבל מי חזק בכלל, ואיפה אלוהים. שם הספר לקוח מ"מוות בוונציה" של תומאס מאן, אבל שם הייתה אובססיה קטלנית של גבר מבוגר לישות מלאכית טהורה בגילומו של נער בן 14, ואילו כאן המבוגר - שכמו בנובלה של מאן, גם הוא מקדיש את חייו לכתיבה הסוגדת ליופי - צעיר בהרבה ובעל יכולת שליטה, חלקית לפחות, במשיכתו המסוכנת לנסיך הביבים, שהטוהר ממנו והלאה והסוף הרע שמור כאמור לו ולא למי שרודף אותו.
הרומן מלא בהדהודים לז'אן ז'אנה ומצליח לשלב תיאורי מין בוטים (שבחים מגיעים למתרגמת ליה נירגד, שבחרה בצדק בביטויים לא סטריליים כמו “עשיתי ביד", וגם הבחירה הנכונה במילה "זין" על פני החלופות האפשריות אינה מובנת מאליה) ואף אמיצים (היסוד האוטוביוגרפי בסיפור איננו סוד, וגרינוול מתאר את עצמו כבר בעמודים הראשונים כורע על ברכיו בשירותים ציבוריים ומוצץ לגבר זר שפגש זה עתה), ופיוט ששואף אל הנשגב.
ב"מוות בוונציה" ריחפה ברקע מגיפת הכולרה. גרינוול כותב על עוד שלוש מגיפות קשות של דורו: בדידות אורבנית (בין שאתה במדינה זרה ובין שבמולדתך שלך), העוני החדש ומשפחות לא־תפקודיות. אביו ההומופוב של המספר אומר לו, בפרק המטלטל ביותר בספר: “אתה מגעיל אותי, איך יכול להיות שאתה הבן שלי?" - משפט שגרינוול גילה בראיונות עיתונאיים שאביו אכן אמר לו בחיים עצמם. ואם זה לא מספיק, תוקפת את בולגריה רעידת אדמה גדולה ומוסיפה עוד ממד לדרמה האנושית.
רעידות אדמה הן התירוץ הרשמי למגיפה הישראלית הידועה בשמה הארוך: "תוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה", או בשמה הקצר והקליט: “תמ"א 38". כאן נכנסות לתמונה אביבית משמרי עם “נובלת נכלולי הנדל"ן" הפרועה שלה, “ג'ונסון 38", וגיבורתה, סיגל רגן (רג'ואן), שגם היא, בין היתר, משוררת החותרת למצוא ולקדש את היופי בסביבתה הקרובה והעלובה, ומרבה לצטט משיריה הגנוזים, שהיא המעריצה הגדולה ביותר שלהם, אם לא היחידה. התמזל מזלה של רגן הרווקה המתבגרת וחשוכת הילדים לרכוש דירה (בסיוע הוריה המתוסכלים כמובן) בשכונה תל אביבית, שהופכת עם השנים למכרה זהב נדל"ני. השכנים מלמעלה, ג'ונסון (אל תשאלו) ואשתו הידרה (אל תשאלו), זוממים להתרחב לכדי אימפריה על הגג ומנסים לסחוף אחריהם את כל הבניין (או לפחות חמישה דיירים) למהפכת התמ"א. אצל משמרי לכל הגיבורים יש שמות, ועוד איזה שמות, מדובי ירמוך ועד שמאי בן אדריכל, הרוחש טינה עתיקה לג'ונסונים. “מה טבעי יותר מטינות עתיקות? ארבע קומות, שמונה דירות, כמה טינות הדדיות לדעתכם יהיו שם? עשרים ושמונה. קל לחשב על פי הנוסחה n-1(n/2)".
הסאטירה הישראלית מאוד, עדכנית מאוד ומצחיקה מאוד, צולפת ופוגעת באין ספור מטרות נעות, ובהן פלצנות תל אביבית חצופה, שגובה סכומי עתק על כריך מינימלי בקיוסק אופנתי מגוחך (וחמשת אלפים שקל לחודש לגן ילדים עם “קוביות משחק מגזע של כרובית אלמוג" ו"גירי צבע משלפוחית שתן של דיונון"), חברויות נצחיות קטנוניות (של נשים, אבל לא רק) שלעולם לא ברור מדוע נוצרו מלכתחילה וכיצד החזיקו מעמד כל השנים, סצינת הדייטים של גברים ונשים באשר הם, ולקינוח: החולות הטובעניים של “תעשיית" הספרות והשירה המקומית. וניפרד ברשימה של כתבי עת לשירה, לפי סדר האל"ף־בי"ת, שרגן־רג'ואן שלחה אליהם את שירה המופתי “ועל הלחם" - לשווא. ארגמן, דה–פקטו, ויברח, זולת, חיים על הקצה, ידוע בציבור, לא כל עוד, נבכים, נופך, סרפאן, שלגית, תת–כוכב.
ושיהיה בהצלחה עם בקבוקוני הג'ל לחיטוי ידיים.
גארת' גרינוול, “מה ששייך לך", מאנגלית: ליה נירגד, הוצאת עם עובד, 200 עמ'. אביבית משמרי, “ג'ונסון 38", הוצאת פטל, 144 עמ'