יומיים עברו מאז יום האישה הבינלאומי וכבר מנסים להדביק לח"כ אורלי לוי־אבקסיס את המקצוע העתיק בעולם. הרקע, כמובן, הוא החלטתה להתנגד להליכה עם הרשימה המשותפת, על אף שידעה מראש על עמדת רשימתה לעשות כן. כולם מסכימים שלגבי הנדל והאוזר המצב שונה, שכן כחול לבן הודיעה מראש שלא תלך עם המשותפת. אבל מה לגבי שאר 31 חברי כחולבן? מדוע נמנע עודד בן עמי, בראיון שקיים עם ניצן הורוביץ, מלדרוש ממנו לגלות עקביות כלפיהם ולדרוש את התפטרותם מהכנסת, כפי שדרש מחברתו לרשימה? מה? זה לא אותו הדבר? 

לגבי לוי־אבקסיס עצמה - כשנשאלה לפני הבחירות, אמרה שהיא לא פוסלת את המשותפת לצורך פעילות בתחום החברתי. מעולם לא אמרה שהיא מוכנה להיכנס איתם לקואליציה. מעולם לא אמרה שכשתעמוד על הפרק "תוכנית המאה" ויצטרכו לקבל החלטות גורליות על עתיד יו"ש או ירושלים - יהיה לה מכנה משותף פוליטי עם חברי המשותפת. ככה זה כשמראיינים נמנעים מלשאול שאלות קשות ונוקבות, שיציגו לציבור את מלוא העובדות ולא רק את אלו המשרתות את עמדותיהם הפוליטיות - יכולה להתקבל תמונה אובייקטיבית יותר של המציאות. ולהפך. 

גם כשמדביקים כינויים, צריך לעשות זאת באובייקטיביות. לא להיטפל לאורלי לוי־אבקסיס רק משום שהיא אישה, ובטח שלא משום שהיא אישה ממוצא מסוים. ציפי לבני, למשל, עשתה דרך ארוכה מהליכוד אל קדימה, משם אל התנועה, ועד לסוף הפוליטי המר בשת"פ עם העבודה שנקרא "המחנה הציוני". אף אחד לא ניסה להצמיד לה את כינוי הביבים הזה. האם זה משום שהיא דבקה בשמאל? האם זה משום שהיא באה מבית אשכנזי למהדרין? שאלות שצריכות להישאל. 

שלא לדבר על הגברים שבחבורה. החל באלכס גולדפרב שהמיט עלינו, יחד עם העבריין המורשע גונן שגב, את אסון אוסלו, וכלה בחבורת הקוקפיט המפורסמת שבראשה עומד בני גנץ. מה בדיוק חשבו לעצמם גנץ וחבורתו? שאפשר לשקר לאנשים במצח נחושה בנושא הכי חשוב והכי עקרוני במערכת הבחירות, לגנוב את דעתם ואת קולותיהם של הבוחרים ולהמשיך בקמפיין יפי הבלורית והטוהר?

את נתניהו הם מזכירים כל העת כנאשם ב"מרמה והפרת אמונים". כאן ניסו לגנוב בחירות לכנסת באמצעות שקר בדם קר, כאחרוני הנוכלים המקצועיים. הנהגת כחול לבן בחרה להונות את בוחריה בכוונה תחילה. היא ידעה שיש התנגדות עזה בקרב חלק ניכר מבוחריה לכל צורה של הסתמכות על הרשימה המשותפת. היא שיגרה אל חזית הולכת השולל את האוזר והנדל, האמינים והימניים, כדי להכחיש כוונה כזו, ועכשיו, בעזות מצח, באה איתם חשבון ומתגוללת על יו"ר גשר.

התקשורת, המסתערת בעדריות פראית על לוי־אבקסיס, העומדת בראש סיעה עצמאית שהבליטה מראש את שונותה בתחום המדיני, מתעלמת רובה ככולה מהתרמית הגדולה של כחול לבן. עיתונאים מגויסים בצו 8, מסיטים את האש מהקוקפיט לפני שהיא תגיע אל טנק הדלק, וכל הכחולבן יתפוצץ בצבעי כחול, לבן, ירוק, שחור ואדום.

קיים ניסיון מכוון בתקשורת להציג את חוסר הלגיטימיות של הרשימה המשותפת כפסילה של הציבור הערבי כולו. זוהי אחיזת עיניים. חוסר הלגיטימיות של המשותפת נובע אך ורק ממצעה הפלסטיני ומהתנהלות מרכיביה. הפסילה היא של הבחירה ולא של הבוחרים. גם בעולם מקובלת התופעה של מפלגות שהן מחוץ למשחק הפוליטי הלגיטימי, ואינן נספרות. 

בגרמניה, ב־2005 למשל, יצרו תוצאות הבחירות מצב דומה לשלנו. הנוצרים־דמוקרטים בראשות אנגלה מרקל קיבלו 3 מנדטים יותר מהסוציאליסטים בראשות הקנצלר גרהרד שרדר. אבל לסוציאליסטים היה גוש חוסם. יחד עם המפלגה הפוסט־קומוניסטית היה לשמאל רוב מוחלט, שכולו - אגב - מורכב מגרמנים אתניים כדת וכדין. אבל שרדר סירב לממשו. ולכן, כדבר טבעי ומובן מאליו גם לא דרש לספור אותו כדי לסחוט ממרקל את משרת הקנצלר או אפילו רוטציה. השמאל הקיצוני בגרמניה נחשב ללא־לגיטימי בגלל דעותיו. הוא לא במשחק. בקרב מי שבמשחק, מרקל קיבלה יותר קולות ולכן היא נהייתה הקנצלרית.

אורלי לוי אבקסיס (צילום: אבשלום ששוני)
אורלי לוי אבקסיס (צילום: אבשלום ששוני)

פניני המשותפת

ונחזור לישראל. עלילותיהם של יזבק וכסיף, כמו התבטאויות בעייתיות של "מתונים" כמו איימן עודה ואחמד טיבי, הן מן המפורסמות. אבל את מצע הרשימה המשותפת רק מעטים מכירים. הוא צועק הפרת אמונים כלפי קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. חברי כנסת ערבים הנשבעים בכנסת אמונים למדינת ישראל - זועקים בשבועתם מרמה והפרת אמונים ושבועת שקר. כמעט כל סעיף במצע המשותפת משרת את האומה הפלסטינית ותורם להחלשת ישראל. 

הנה כמה פנינים משאיפות המשותפת: "נסיגת צה"ל מכל יהודה ושומרון, מימוש זכות השיבה והקמת מדינה פלסטינית ריבונית שבירתה ירושלים. קיום אסטרטגיה פלסטינית וערבית כוללת, כולל ערביי ישראל. דרישה לפירוק הנשק להשמדה המונית בישראל ובמדינות שונות. ביטול ההכרה במוסדות הציוניים על ידי המדינה. הכרה בזכויות הערבים כמיעוט לאומי. תמיכה בשחרור האסירים והעצירים הפלסטינים. אי־קיום שירות צבאי או אזרחי על ידי ערביי ישראל". עד כאן. 

יאיר לפיד טוען שמדובר בהצבעה אחת ותו לא. נשאלת השאלה: אם אתה יורד לכביש פעם אחת, זה נחשב או לא נחשב? ברנרד שואו היה עונה על זה שעל העיקרון כבר הוסכם, השאלה היא רק מה המחיר.

כשאנשי ציבור מתיימרים לשים את "ישראל לפני הכל", איך זה יכול להתיישב עם חבירה לנבחרי ציבור שמצעם הינו מצע המשותפת? מה באמת מנחה את לפיד, בוגי יעלון ואביגדור ליברמן בבקשם להחליף את נתניהו בכל מחיר? האומנם זו ישראל, או שמא שנאתם על רקע אישי והשפלתם בעיני עצמם? ליברמן כועס על נתניהו בגין עניין אישי לחלוטין - תלונות במשטרה נגדו ונגד ילדיו, שבהן הוא מאשים את נתניהו. על פי "הקודים" שלו, דווח בתקשורת, זהו "חטא שיום הכיפורים לא יכול לכפר עליו". חבל שלא דיווחו על כך לבוחרים לפני הבחירות. 

לפיד אינו שוכח לנתניהו את הפיטורים מתפקידו כשר האוצר, שנעשו אומנם בחוסר רגישות. האומנם הודעת פיטורים נטולת אסתטיקה היא גם בגדר "חטא שיום הכיפורים לא יכול לכפר עליו"? ומה עם יעלון, שאותו פיטר נתניהו לטובת מינויו של ליברמן כדי לאפשר לעצמו ממשלה רחבה ויציבה יותר? גם זה "חטא שיום הכיפורים לא יכול לכפר עליו"? 

שלושת האנשים הללו שמים את עצמם ואת שנאתם על רקע אישי לנתניהו הרבה לפני ישראל. טובתם האישית וגאוותם עומדות הרבה לפני ישראל. המהלכים הפוליטיים שלהם מונעים ממניעים אישיים פסולים. זהו באמת החטא שיום הכיפורים לא יכול לכפר עליו.


[email protected]